מאמר שלישי, עג

עג. החבר: בשתי דרכים נוכל להבין תופעה זו, או שנאמר שהם קבלו במסורת לפרש את התורה בדקכים בלתי ידועות לנו, כדוגמת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, או שנאמר שהוכחותיהם על הפסוקים הם רק בדרך אסמכתא, כדי לעשות סימנים לזכור על ידם את ההלכות המקובלות אצלם.

ולמשל, על הפסוק 'ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור', אמרו חז"ל שהוא סימן לשבע מצוות שהצטוו עליהן בני נח, 'ויצו' אלו הדינים, 'ה" זו ברכת השם, 'אלוקים' זו אזהרת עבודה זרה, 'על האדם' זו שפיכות דמים, 'לאמור' זו גילוי עריות, 'מכל עץ הגן' זה גזל, 'אכול תאכל' זה אבר מן החי. מה גדול המרחק בין דינים אלה ובין האמור בפסוק זה, אבל כוונת חכמים לעשות סימן המיקל על הזכרון, לזכור את הדבר המקובל בכל האומה, אודות שבע מצוות בני נח. ויתכן ששתי הדרכים הן אמת (פעמים פירושם בדרך אסמכתא, ופעמים בדרך מסורת). ויתכן שיש להם דרכים אחרות בפירוש הפסוקים אשר לא ידועים לנו.

על כל פנים מן הראוי שנסמוך עליהם, מאחר שהתבררה חכמתם וחסידותם וחתירתם לאמת, והם היו ציבור גדול, דבר השולל אפשרות של הסכמה והידברות על דבר שאינו אמת. (והנה כשאנו נתקלים בדבריהם במאמרים מוזרים) אין לנו לחשוד בהם שאמרו דברים שאינם הגיוניים, אדרבה, נחשוד את עצמינו שהבנתינו לקויה, כשם שאין אנו מפקפקים חלילה על דברי התורה גם כשאנו נתקלים בה באיזה דבר שאינו מובן מבחינה הגיונית, או במצוה שאינה מתקבלת על דעתינו, ואנו תולים בעצמינו את חוסר הידיעה ומיעוט ההבנה.