מאמר שני, א2 – ב

המשך א: כשלמד המלך תנ"ך, לקח את ה'חבר' לרב ולמורה, והיה שואלו שאלות להבנת דברי התורה. בתחילה שאלו אודות השמות והמידות המיוחסות לבורא יתברך, אשר מקצתם נראים כהגשמת הבורא, דבר שהוא מן הנמנע, גם מצד השכל וגם מצד דברי התורה, הדוחה דבר זה בפרוש.

ב. החבר: כל שמות הבורא, פרט לשם המפורש, הם תארים ומידות אשר אנו מיחסים אותם אל הבורא לפי התרשמות הברואים מגזרותיו ומעשיו. לדוגמא, כשהבריות רואים את הזולת במצב ירוד הם מתעוררים לבוא לעזרתו כי הם מרחמים עליו, ומכאן מיחסים את מידת הרחמים והחנינה לבורא, בראותם אותו עושה פעולה דומה למעשה רחמים שלהם, אבל אין כאן השוואה כלל. אצלנו המובן הנכון של מושג זה היא חולשה נפשית והתרגשות טבעית הבאה מראיית צער הזולת, ואצל הבורא יתברך אין מקום לחולשה זו. ענין הרחמים אצלו הוא פסק דין של שופט צדק, שגוזר עוני לאחד ועושר לאחר, מבלי שיגרום מצב זה או אחר שנוי בעצמו יתברך, והוא יתברך לא יכעס על זה, ולא ירחם על השני. וכעין זה אנו מוצאים אצל השופטים היושבים בדין, ופוסקים את האחד לזכות ואת השני לחובה, לפי הדין שהתורה מחייבת (ואין פסקי הדין גורמים אצלם תנודה נפשית כלל).

על פי הרשמים והפעולות שאנו מקבלים ממנו, אנו חושבים אותו פעם 'אל רחום וחנון', פעם 'אל קנא ונוקם', למרות שהוא יתברך אינו משתנה ממידה למידה.