מאמר שני, כה-כו
כה. הכוזרי: דברים אלה יספיקו לי בנושא זה. וכעת אבקשך שתסביר לי כמה פסוקים שלמדתי בפרשת הקרבנות, שקשה לשכל האדם להבין ולקבל, כמו הפסוק 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי', או פסוקים אחרים האומרים שקרבן ה' הם לחמו וריחו.
כו. החבר: פתרון הבעיה טמון במלה 'לאשי', כונת התורה היא שהריח ניחוח והקרבן אינו מתיחס לה' יתברך, כי אם ל'אשי ה", וכמו שכתוב 'את קרבני לחמי לאשי', 'אשי ה" היא האש היורדת מהשמים על הקרבנות לפי רצונו יתברך, ושורפם, ואחר שנאכל חלק מהקרבן אוכלים הכהנים את שאר חלקיו. כוונתנו בסדרי הקרבנות שתנהיג אותנו השגחתו הפרטית של ה' באופן מיוחד, ולא נהיה מופקרים ליד הטבע או המקרה.
"בְּנֵי הָעָם הַמֻּטְבַּע בְּטִבְעָם הַדְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה וְהַקִּרְבָה לֶאֱלוֹקִים,
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
