מאמר שני, לח-מג
לח. החבר: הלב נתון לכל מיני מחלות, הפוגעים בו בכל עת, מפאת מצבים שונים, כגון דאגה, יגון, פחד, נטירת רעה, שנאה, אהבה וסכנות. מזגו משתנה בהתמדה, מיטלטל בין עודף למחסור, הוא נפגע מתזונה לקויה, פעמים נפגע מחמת תנועה, טרחה, ושאר פעולות הגוף. השפעת כל אלה ניכרת על הלב, בניגוד לשאר האברים, שאינם נתונים להשפעת גורמים אלה, והם נחים במקומם במנוחה.
לט. הכוזרי: כבר התבאר לי למה נחשב הלב רגיש למחלות יותר משאר האברים, תבאר לי, איך נחשב עם זה גם האבר הבריא ביותר בין אברי הגוף.
מ. החבר: הנה, שאר האברים עלולים להפגע בשיתוק, או בהתרופפות מסוימת, יתכן שיחבלו בחבורה, או תתעכב בהם ליחה מזיקה המביאה למחלות. היתכן גם ללב להחבל בחבלות אלו?
מא. הכוזרי: בלתי אפשרי. כי בפגיעה קלה מאותן פגיעות שהזכרת, סוף האדם למות. אמנם, רגישות הלב בגלל דמו המזוכך, וחוזק התנועה שבו, הוא הגורם שכל פגיעה או מחלה קלה מורגשת בו מיד, ובגלל כוחו הרב דוחה הלב את הפגע או המחלה, כל עוד בכוחו וביכולתו לדחות. ואילו שאר האיברים, שאינם רגישים כל כך, אינם מרגישים את המחלה מיד, ומתעכבת בהם הליחה זמן רב, עד שגורמת למחלה.
מב. החבר: נמצא איפוא, שהרגישות היא המביאה את הלב למחלות מרובות, והיא עצמה גם הסיבה לבער אותן בראשיתן, טרם היכו שורשים.
מג. הכוזרי: נכון, כך הוא הדבר.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
