מאמר שני, מא2-מג
המשך מא. הכוזרי: אמנם, רגישות הלב בגלל דמו המזוכך, וחוזק התנועה שבו, הוא הגורם שכל פגיעה או מחלה קלה מורגשת בו מיד, ובגלל כוחו הרב דוחה הלב את הפגע או המחלה, כל עוד בכוחו וביכולתו לדחות. ואילו שאר האיברים, שאינם רגישים כל כך, אינם מרגישים את המחלה מיד, ומתעכבת בהם הליחה זמן רב, עד שגורמת למחלה.
מב. החבר: נמצא איפוא, שהרגישות היא המביאה את הלב למחלות מרובות, והיא עצמה גם הסיבה לבער אותן בראשיתן, טרם היכו שורשים.
מג. הכוזרי: נכון, כך הוא הדבר.
"בְּנֵי הָעָם הַמֻּטְבַּע בְּטִבְעָם הַדְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה וְהַקִּרְבָה לֶאֱלוֹקִים,
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
