מאמר שני, נ 5

המשך נ. הכוזרי: יחס זה של הבורא יתברך, נקרא בלשוננו 'אהבה', ונתחייבנו להאמין בה בליבנו, ולהודות עליה בפינו, ונקבע לאומרה בתפילת 'אהבת עולם אהבתנו', כדי שנזכור ונשים על ליבנו, שתחילת אהבתו אותנו אינה נעוצה בסיבת מעשינו, אלא הסיבה היא רק רצונו יתברך.

(אכן, למרות שאהבת ה' אלינו בחסד היא, בכל זאת זכינו ליחסו המיוחד אלינו בזכות הכשרתנו לה). דומה הדבר לבריאת בעל חיים, שמובן מאליו שהוא לא ברא את עצמו, אלא האלוקים יצרו והתקינו, כשראה חומר שראוי לקבל צורה זו (ואף יחס ה' אלינו דומה לזה, בראותו כי ראויים אנו לקבלת אור ה' לא מנע זאת מאיתנו) והוציאנו ממצרים, על מנת שנהיה לו לעם סגולה, וימלוך עלינו, כמו שחוזר ושונה 'אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים', ולא עוד, אלא שהתפאר בנו, כמו שאומר הכתוב 'ישראל אשר בך אתפאר'.