מאמר שני, עט-פ

עט. הכוזרי: ברצוני לשאלך, הידוע לך למה מתנועעים היהודים כשקוראים עברית?

פ. החבר: הראשונים נתנו טעם לדבר, כי הוא כדי לעורר את החום הטבעי (ועל ידי זה יתגבר החשק לקריאה, ותבוא צלילות הדעת), אבל לדעתי אין זה אלא משום מעלת לשון הקודש, שדיברנו עליו. מעלה זו היא המאחדת רבים לקריאה בצוותא, ואפשרי היה שיתאספו עשרה או יותר לקרוא בספר אחד, ובגלל זה ספרינו היו גדולים, והספר היה על הארץ, וכל אחד מהעשרה נאלץ להתכופף, לראות את המילה, וחוזר ומתרומם, ותנועתו הלוך וחזור תמיד, זאת היתה הסיבה הראשונה לנענועים, ואחר כך הפך הדבר למנהג, מפני שכל אחד היה מסתכל על חבירו ומחקהו, כפי הנטיה הטבעית של בני האדם. אך בני אומות אחרות, לא קוראים רבים בצוותא, כי לכל אחד יש ספר משלו, על כן מקרב את הספר לעיניו, או יתקרב הוא אל הספר כרצונו, מבלי שחבירו יפריע לו לעמוד ליד הספר, ועל כן אינו צריך להתנועע הלוך וחזור.

(לתשומת לב: מכאן ואילך דילגנו על סיום אות פ' בדברי הכוזרי, בה יש אריכות רבה בענין מעלת הניקוד העברי, כיון שאין הדברים שוים לכל נפש)

פא. הכוזרי: יספיקו לי דבריך אלה לחבב עלי את הלשון, ואני מבקש ממך שנעבור לשוחח אודות עובד האלהים שביניכם. ואחר כך אשאל אותך על השגותיכם על שיטת הקראים, וכן אבקשך לברר לי השקפות מסוימות ובירורים מסוימים בשרשי האמונה, ולתאר לי מה נשאר בידכם מהחכמות הכלליות הקדומות.