מגילת רות, פרק ב, י-כ

י וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָֽנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃ יא וַיַּ֤עַן בֹּ֨עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַֽחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ יב יְשַׁלֵּ֥ם ה֖' פָּֽעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַֽחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃ יג וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃ יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֨שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקֹּֽצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃ טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ טז וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַֽעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃ יז וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃ יח וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃ יט וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַֽחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃ כ וַתֹּ֨אמֶר נָֽעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַֽה֔' אֲשֶׁר֙ לֹֽא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָֽעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֨נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃

֍֍֍

(י) וַתִּפֹּל רות עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הרי הנושא חן בעיני אחר הוא מפני שרואה בו עצמו מעשים טובים, או שהוא מכיר את משפחתו, ואם כן מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי מצד מעשי הטובים, ומה הטוב אשר ראית בי. וגם אינך מכיר את משפחתי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה, ואם כן אף מצד משפחתי איני ראויה לנשיאת חן.

(יא) וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ, הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, ואף על פי שבדרך כלל הכלה שונאת את חמותה, ובפרט לאחר מיתת בעלה, את עוזרת ומסייעת לה, והדבר מראה על טוב המידות וטוב הלב. ועוד הוגד לי, שהתגיירת לשם שמים, ולא לשם רווח כל שהוא, וַתַּעַזְבִי את אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

(יב) ועבור מה שעשית עם חמותך, יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ. וכנגד מה שהתגיירת, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.

(יג) אחרי שהסביר לה בועז מדוע מצאה חן בעיניו, וַתֹּאמֶר לו רות, הלוואי שגם לעתיד אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי בכך שאמרת לי ללקוט תמיד בשדך, ובזה הבטיח לה את מזונותיה, וְכִי דִבַּרְתָּ דברי ניחומים עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ, לומר לי ששכרי גדול על כך שהתגיירתי, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה – איני מרגישה את עצמי אפילו כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.

(יד) בתוך כדי דבריהם הגיעה שעת האוכל, ובועז אכל בשולחן אחד עם הקוצרים, וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם – התקרבי לכאן ושבי למעלה, ליד מקום מושבו של בועז, שהוא המקום החשוב, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ – את פתיתי הלחם שתחתכי כדי לאכול כעת תטבלי בַּחֹמֶץ. אמנם רות לא ישבה למעלה במקום החשוב כפי שהציע לה בועז, אלא וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, במקום שאינו חשוב כל כך, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי – הושיט לה קליות לאכילה, וַתֹּאכַל, וַתִּשְׂבַּע, וַתֹּתַר – נשאר לה מזון יותר מכדי צרכה.

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט מיד לאחר האוכל, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט – הניחו לה ללקט גם בין העומרים, וְלֹא תַכְלִימוּהָ – אל תבדקו אחריה אם גנבה איזה עומר, שבזה תביישו אותה שאתם חושדים בה בגניבה.

(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים – הניחו עבורה עומרים שלמים כאילו אתם שוכחים אותם, כדי שהיא תיטול אותם, אמנם יש בכך חשש איסור, כיון שהיא תחשוב שזו 'שכחה' אמיתית הפטורה מן המעשר, ובאמת זו תבואה רגילה החייבת במעשר, ולכן הוסיף ואמר וַעֲזַבְתֶּם – הפקירו את אותם עומרים, ובכך יהיו הם הפקר, הפטור מן המעשר, וְלִקְּטָה – ותלקט לה בכל אופן שתרצה, גם אם אין זה לקט המותר לעניים לפי הדין, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ כלל, כיון שכוונתו היתה לפרנסה בכבוד.

(יז) אמנם היא לא נטלה עומרים, ואף לא ליקטה במקומות שאינם מותרים לפי הדין, אלא וַתְּלַקֵּט רק בַּשָּׂדֶה עצמה עַד הָעָרֶב, וכיון שלא רצתה לשאת עמה כמות גדולה של תבואה, כשאינה צריכה ממנה את התבן והמוץ, לכן וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, להפריד את גרעיני התבואה מהפסולת, וַיְהִי שיעור הלקט כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

(יח) וַתִּשָּׂא את התבואה, וַתָּבוֹא אל הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, שזו כמות גדולה שאינה מצויה בדרך כלל אצל העניים האוספים את מתנותיהם, וַתּוֹצֵא רות וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אותן קליות ולחם אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ, ודבר זה אינו מצוי אצל עניים המלקטים מתנות עניים, אלא מאכלים אלו ניתנים כשכר על עבודה.

(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ, אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, שהצלחת לאסוף כמות גדולה כל כך של תבואה, וְאָנָה עָשִׂית – היכן עבדת עבודה כל שהיא, שכתמורה לה קיבלת את הלחם והקליות, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ. וַתַּגֵּד רות לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ, כלומר, אמרה לה שאותו אדם החשיב את הנהגתה הטובה והתגיירותה כמעשה טוב שנעשה עבורו, וכאילו מגיע לה על כך שכר ממנו, ומחמת כן נתן לה את הלחם והקליות, וַתֹּאמֶר, שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז, שהוא שופט ישראל, ומחמת כן הוא מחשיב את התגיירותי כטובה שעשיתי לו עצמו, ומחמת כן נתן לי את הדברים הללו.

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים, שהוא מפרנס אותנו, וְאֶת הַמֵּתִים, שבוודאי ייבם את רות ויקים את שם המת, וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, ולכן הוא עושה עמנו חסד ומכלכל אותנו, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא, ולכן בודאי ייבם אותך ויגאל את נפש המת.