מסכת אהלות, פרק ב, משנה ו

משנה ו: הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וּרְבִיעִית דָּם מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבָר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבָר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

משנה ו: משנתנו מביאה מחלוקת בענין שיעור טומאה לענין טומאת אהל: הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שבאו מִשְּׁנֵי מֵתִים, והיינו שמכל מת באה חצי שדרה וחצי גולגולת, וּרְבִיעִית דָּם שבאה מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְרֹבַע עֲצָמוֹת שבאו מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבָר מִן הַמֵּת שבא מִשְּׁנֵי מֵתִים, מכל אחד חצי אבר, וְאֵבָר מִן הַחַי שבא מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים, בכל אלו רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא אפילו בטומאת אהל, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין מטומאת אהל, אך גם לדבריהם בדם ועצמות של שני מתים יש טומאת מגע ומשא, שהרי אפילו עצם כשעורה מטמאת במגע ובמשא. אך באבר מן החי הבאה משני אנשים לדעת חכמים אין טומאה כלל, ואף לא במגע ומשא. וטעם מחלוקת רבי עקיבא וחכמים הוא כפי שהתבאר לעיל, שחכמים דורשים זאת מהפסוק (ויקרא כא יא) 'וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא', שמכך שנכתבה תיבת 'נַפְשֹׁת' בכתיב חסר יש לדרוש שרק כאשר הכל בא מנפש אחת הרי היא מטמאת. ואילו רבי עקיבא סובר שכיון שדרך הקריאה היא 'נַפְשֹׁות', בלשון רבים, ללמד שאפילו אם באו הדם או העצמות משתי נפשות, הרי הם מטמאים טומאת אהל.