מסכת אהלות, פרק ז, משנה ה

משנה ה: יָצָא הָרִאשׁוֹן מֵת וְהַשֵּׁנִי חַי, טָהוֹר. הָרִאשׁוֹן חַי וְהַשֵּׁנִי מֵת, טָמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשָׁפִיר אֶחָד, טָמֵא. בִּשְׁנֵי שְׁפִירִים, טָהוֹר:

משנה ה: אשה שילדה תאומים, ויָצָא הולד הָרִאשׁוֹן מֵת, והוציאוהו מן הבית, וְיצא הַשֵּׁנִי חַי, הרי השני טָהוֹר, ולא נטמא מטומאת אחיו המת, כיון שבעוד המת בתוך רחם אמו אינו מטמא, כיון שדינו כ'טומאה בלועה' שאינה מטמאת, ולאחר שנולד לא נגע בחי ואף לא היה בבית כלל, ולכן לא נטמא אף בטומאת אהל המת. אך אם היה הולד הָרִאשׁוֹן חַי, וְהַשֵּׁנִי מֵת, אף שהוציאו את הראשון מהבית מיד כשנולד ולא היה באהל אחד עם הולד המת, מכל מקום הוא טָמֵא, כיון שמשעה שנפתח הרחם בלידת הראשון, הרי זה כדין מת בבית שהפתח של הבית נטמא כיון שסוף הטומאה לצאת דרך שם, ואף כאן עתיד הנפל לצאת דרך הפתח הפתוח, והרי הוא מטמא את כל הבית בטומאת אהל המת אף קודם שנולד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אם היו שניהם בְּשָׁפִיר אֶחָד – בשליא אחת, טָמֵא, כיון שנשאר הרחם פתוח גם בין לידת הראשון לשני, וכטעם שהתבאר. אך אם היו בִּשְׁנֵי שְׁפִירִים, כל אחד בשליא בפני עצמו, הרי לאחר שנולד הראשון נסגר הרחם, ונפתח מחדש עם לידת השני, וכיון שהוציאו את הראשון החי מהבית קודם שיצא השני, הרי הוא נשאר טָהוֹר.