מסכת אהלות, פרק טז, משנה ג

משנה ג: הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ, הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ:

משנה ג: להבנת המשניות הבאות יש להקדים את אופן הקבורה שהיה נהוג בזמן המשנה. היו חופרים ארבע מערות לארבעה צדדים, ובאמצע היתה חצר, ולכן כאשר אדם היה מוצא קברים במקום אחד, היה עליו לבדוק שמא זו רק מערה אחת מתוך ארבע, ויש קברים נוספים באותו מקום. וכן יש מקום לחשוש שיש בסמוך ל'חצר קבורה' זו חצרות קבורה נוספות.

הַמּוֹצֵא מֵת, שניכר שמת כדרכו, ולא שנהרג, בַּתְּחִלָּה – בפעם הראשונה שנמצא מת במקום זה, ולא היה ידוע שיש שם קברים כלל, והיה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ – כדרך שישראל קוברים מתים (ולא שהיה יושב, ולא שהיה ראשו בין ירכיו, כדרך שהגויים קוברים את מתיהם), הרי זה נוֹטְלוֹ – מותר ליטלו ולפנותו מהמקום, וְאֶת תְּבוּסָתוֹ – את כל העפר הרך שתחתיו, שמעורב בו דם וליחה של המת, יחד עם עפר קשה בעומק שלש אצבעות, ולקוברו במקום אחר. וכן אם מָצָא שְׁנַיִם בדרך זו, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן, וקוברם במקום אחר. ואמנם אפילו מת אחד שנקבר על דעת להשאירו שם אסור לפנותו, שהרי כל מת קונה את מקום קבורתו לעולם, אך כאשר נמצא רק מת אחד או שנים אנו אומרים שמן הסתם נקברו לזמן קצר, על דעת כן שיעבירום לאחר זמן לקבר אחר, ולכן מותר גם עתה לפנותם (שהרי אין דרך לקבור בקביעות מת אחד או שנים, אלא קוברים מתים רבים בשכונת קברות). אבל אם מָצָא שְׁלשָׁה מתים, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה – מהמת הראשון ועד השלישי מרחק שהוא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת (ולא פחות) וְעַד שְׁמֹנֶה אמות (ולא יותר), הֲרֵי מוכח מכך שזוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת, ואסור לפנותם משם. וכדי לדעת עד היכן מגיעה אותה שכונת קברות בּוֹדֵק האדם מִמֶּנּוּ – מהמת האחרון וּלְהַלָּן עד מרחק של עֶשְׂרִים אַמָּה, כיון שמערות הקבורה אורכם שש אמות ורוחבן ארבע אמות, והחצר שהמערה נפתחת אליה רוחבה שש אמות ואורכה שש אמות, נמצא שאורך שתי המערות עם החצר שביניהן הוא שמונה עשרה אמות, וכיון שלפעמים אחת המערות חפורה באלכסון, נמצא שהמרחק ביניהם הוא שתי אמות נוספות, ולכן כאשר נמצאים שלשה מתים יש לחשוש שזו רק מערה אחת הפתוחה לחצר הקבורה, ויש מערות נוספות הפתוחות אל אותה חצר, ולכן יש לבדוק עד מרחק של עשרים אמה האם יש שם קבר נוסף, ומלבד הבדיקה בקרקע שמול אותם מתים, בודק גם למרחק של עשרים אמה מן הצדדים, כיון שהיו חופרים מערות קבורה מארבעת צדדי החצר. ואם חפר עשרים אמה לכל צד ולא מצא שם כלום הרי רק מקומם של אותם שלשה מתים נחשב לשכונת קברות, ואין חוששים לשאר המקום שסביבם, אך אם מָצָא מת אֶחָד נוסף בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, אף על פי שיתכן שהוא שייך לחצר של המתים הראשונים, מכל מקום הוא ממשיך ובּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עוד עֶשְׂרִים אַמָּה, שמא אין הוא חלק מחצר הקבורה הראשונה שנמצאה, אלא הוא שייך לחצר חדשה בפני עצמה, ובתוך עשרים אמות ממנו יתכן שיימצאו קברים נוספים השייכים לאותה חצר, ואף על פי שבדרך כלל המוצא מת אחד אינו צריך לחשוש לכך (ואף כאן היה ראוי לשייך את הקבר החדש בוודאות לחצר הראשונה), מכל מקום כאן חוששים לכך, לפי שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, כלומר, יש סיבה לחשוש לכך, לאחר שכבר נמצאו באותו מקום שלשה מתים, ומת נוסף במרחק של עשרים אמה, וזו ראיה שמקום זה היה שכונת קברות, ויתכן שהיו בו כמה חצרות ומערות קבורה, שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ – אבל אם היה מוצא בתחילה רק את אותו קבר הנמצא במרחק עשרים אמה משלושת הקברות שמצא בתחילה, היה נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ בלבד, וכמו שהתבאר בתחילת המשנה לגבי המוצא מת יחיד.