מסכת אהלות, פרק יג, משנה א

רק יג, משנה א: הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה. שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, רוּם אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל. אֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, חַלּוֹן שֶׁסְּתָמָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ. חֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף. חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ, שִׁעוּרוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח. לְמָאוֹר, שִׁעוּרוֹ מְלֹא מַקְדֵּחַ. הַסְּרִיגוֹת וְהָרְפָפוֹת מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד מְלֹא מַקְדֵּחַ. לְהָבִיא הַטֻּמְאָה וּלְהוֹצִיא הַטֻּמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהָבִיא הַטֻּמְאָה, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טָפַח:

פרק יג

משנה א: אף על פי שהתבאר לעיל בכמה מקומות שאין טומאה בוקעת מבית לבית אלא בפתח שיש בו לכל הפחות שיעור טפח על טפח, משנתנו מבארת שיש פתחים מסוימים שיש להם חשיבות, ולכן הטומאה עוברת בהם אף בשיעור הפחות מטפח על טפח: הָעוֹשֶׂה מָאוֹר בַּתְּחִלָּה – העושה פתח בכותל ביתו כדי שיכנס משם אור (ו'בתחילה' היינו בתחילת עשייתו של המאור, ובהמשך המשנה יבואר שיעורו כשכבר היה קיים והתחיל לסותמו), שִׁעוּרוֹ של הפתח כמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה (-שהיה מונח בלשכה שבהר הבית להשתמש בו לבדק הבית), והיינו כשליש טפח. אבל שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, כלומר, אם היה פתח גדול להכניס את האור והתחיל לסותמו אך נשאר חלק ממנו פתוח, שיעורו גדול יותר (רמב"ם, ועי' תפא"י), והוא רוּם (-גובה) אֶצְבָּעַיִם עַל רֹחַב הַגּוּדָל. ואֵלּוּ הֵן שְׁיָרֵי הַמָּאוֹר, חַלּוֹן שֶׁסְּתָמָהּ – שהתחיל לסותמה, וְלֹא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ – לא הספיק לגמור את סתימתה (ונקטה המשנה 'אלו הן' בלשון רבים, כיון שיתכנו כמה סיבות לכך שלא סיים את סתימתה, כגון שנכנסה שבת, או שלא היה לו טיט, או שקרא לו חבירו).

אם לא נעשה הנקב שבכותל בידי אדם, אלא חֲרָרוּהוּ מַיִם – ניקבו המים חור בכותל, אוֹ שניקבוהו שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת – מליחות הקרקע 'אכלה' חלק מהכותל ונעשה שם נקב, כיון שלא נעשה מתוך כוונת אדם, שִׁעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף, והיינו אגרופו של אדם גדול ששמו 'בן בטיח', ושיעורו כמו ראשו של אדם בינוני, ושיעור זה גדול יותר מטפח על טפח. אמנם שיעור זה של נקב שנעשה מאליו ולא בכוונת האדם היינו כאשר גם לאחר שנעשה הנקב לא התכוון האדם להשתמש בו, אבל אם חָשַׁב עָלָיו לְתַשְׁמִישׁ, כגון להניח שם חפצים וכדומה, שִׁעוּרוֹ קטן יותר ממלא אגרוף, והוא בפוֹתֵחַ טֶפַח – טפח על טפח. ואם חשב עליו לְמָאוֹר (-להכניס אור לבית), שִׁעוּרוֹ כמְלֹא מַקְדֵּחַ.

הַסְּרִיגוֹת – סורגים מברזל העשויים בחלונות כדי שלא יכנסו לשם גנבים, וְהָרְפָפוֹת – מסגרת העשויה כמידת החלון, ויש בה כמין תריסים דקים המונחים בכל גובה החלון, רחוקים מעט זה מזה וקבועים בשיפוע, כדי שיכנס אור ואויר לבית, אך לא יוכלו בני רשות הרבים להסתכל לתוך הבית, ובין בסריגות ובין ברפפות חלק מהחלון סתום וחלקו פתוח, מִצְטָרְפוֹת כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ – אם כאשר נצרף את כל הנקבים יחד יהיה בהם שיעור של מלא מקדח, הרי הטומאה עוברת דרך שם, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אין מצרפים את הנקבים הקטנים הפזורים בחלון בין הסריגות והרפפות, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד נקב ששיעורו כמְלֹא מַקְדֵּחַ.

כל השיעורים שנאמרו עד כאן הם בין לְהָבִיא את הַטֻּמְאָה מבחוץ לתוך הבית, וּבין לְהוֹצִיא את הַטֻּמְאָה מהבית, כלומר, שאם היתה טומאה בבית ויש לו פתחים רבים סגורים, כולם טמאים לענין זה שהעומד תחת המשקוף מבחוץ נטמא, אך אם נפתח אחד הפתחים רק הוא טמא וכל שאר הפתחים טהורים, וזהו דוקא אם יש באותו פתח את השיעור הראוי כפי שהתבאר במשנה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כל השיעורים הללו נאמרו רק לְהָבִיא את הַטֻּמְאָה לתוך הבית, כיון שלענין חומרא, להחשיב את הבית כטמא, די בשיעורים קטנים אלו, אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה מהבית, לומר שרק פתח זה יהיה טמא ושאר הפתחים טהורים, יש צורך בשיעור גדול יותר, והיינו בְּפוֹתֵחַ טָפַח – שיעור טפח על טפח.