מסכת אהלות, פרק יח, משנה ב

משנה ב: שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר. וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל:

משנה ב: שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, כלומר, בשלשה מיני שדות גזרו חכמים טומאת 'בית הפרס', ומבארת המשנה את הראשונה שבהם, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, שזהו דין 'בית הפרס' שהתבאר עד כאן, נִטַּעַת כָּל נֶטַע – מותר לטעת בה כל נטיעה שירצה (ואף שהתבאר במשנה לעיל שאסרו עליו לנטוע בה כרם, היינו דוקא בכרם ענבים כיון שגזרו טומאה בבוצר לגת), וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע – אסור לזרוע בה זרעים של ירקות שהדרך היא לעוקרם עם שרשיהם מהאדמה, שמא יחד עם העפר הנדבק בשורשי הירקות הללו תעלה גם עצם כשיעור שעורה, המטמאת, וכשיביאנו לביתו הרי הוא מרבה את הטומאה. חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר, וכגון תבואה, שמותר לזורעה שם, כיון שהדרך היא לחותכה מעל גובה הקרקע ואין עפר נדבק בה. וְאִם עֲקָרוֹ לאותו זרע שדרכו להיקצר, לא יביאנו לשדה אחרת, כדי שלא להרבות את הטומאה, אלא צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ – עושה ממנו ערימה באותה שדה עצמה של בית הפרס, וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת – ומסנן אותו פעמיים, כדי להפריד ממנו כל עפרורית, ובדרך זו ודאי לא יהיה בו עצם כשעורה, ויכול להביא הכל לביתו בלא להרבות את הטומאה, שהרי כל זמן שלא בא על זרעים אלו אחד משבעה משקים, לא הוכשרו לקבל טומאה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יש חילוק בדבר, את הַתְּבוּאָה די לסנן בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְאת הַקִּטְנִיּוֹת, כגון אפונה ועדשים, שנדבק בהם יותר עפר, צריך לסנן בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ – התבן של התבואה, וְאֶת הֶעָצָה – התבן של הקטניות, מחשש שמא מעורב בהם עצם כשעורה, המטמאת. וּשדה בית הפרס שפתחה בו המשנה, מְטַמֵּא בְמַגָּע, וּבְמַשָּׂא, ולכן ההולך בשדה נטמא, שמא הסיט ממקומו עצם כשעורה, והמסיט את הטומאה נחשב כנושא אותה לענין זה, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל, שהרי אין ידוע היכן הקבר.