יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק א, משנה א

משנה א: הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גָּוִיל גָּזִית כְּפִיסִין לְבֵנִים בּוֹנִים הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. בְּגָוִיל, זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם.

פרק זה עוסק בדיני שותפים בקרקע, כיצד בונים את המחיצות שביניהם, וכיצד הם דיני החלוקה כאשר רוצים הם לבטל את השותפות:

משנה א: הַשֻּׁתָּפִין שיש להם חצר משותפת, ובאופן שזו חצר קטנה שלאחר שיחלקו לא יהיה לכל אחד שיעור ארבע אמות, ומחמת כן אין אחד מהם יכול להכריח את השני לחלוק בה, שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר – שהתרצו שניהם לחלק את החצר ביניהם, עליהם לבנות מחיצה בין החצרות, כדי למנוע היזק ראיה, ובּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל המפריד בָּאֶמְצַע, באופן שחצי הכותל על חלקו של זה וחציו על חלקו של זה. ואין אחד מהם יכול לומר שדי לו במחיצה דקה של עץ, אלא מאחר והתרצה לחלוק, עליו להשתתף בבניית כותל של אבנים.

עתה מפרטת המשנה את סוג הכותל שבונים להפריד ביניהם: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת את הכתלים בגָּוִיל – אבנים שאינן מסותתות, או בגָּזִית – אבנים מסותתות, או בכְּפִיסִין – חצאי לבינים, או בלְבֵנִים שלמות, בּוֹנִים באבנים אלו, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. ואמנם אם מנהג המדינה לבנות מחיצה של ענפים, די בכך, ובלבד שתהא המחיצה עבה באופן שלא יוכל האחד להביט בחצר חבירו, ויהא גובהה לפחות ארבע אמות.

אם היו בונים בְּגָוִיל, שעובי כל אבן עם הבליטות שבה ששה טפחים, זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית, שהבליטות מסותתות ועובי האבן רק חמשה טפחים, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין, שדרך בנייתן על ידי הנחת שני חצאי לבינים וטפח של טיט ביניהם, הרי שרוחב הכותל ארבעה טפחים,  זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים, שדרך בנייתן על ידי הנחת לבינים שלמות ללא טיט באמצע, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה.

לְפִיכָךְ – כיון ששני השותפים משתתפים בנתינת המקום לכותל ובנתינת האבנים, אִם לאחר זמן נָפַל הַכֹּתֶל, אפילו אם נפל לחצר אחד מהם, אינו יכול לטעון שהכל שלו, אלא הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם, כיון שבודאי נהגו בעת הבניה כדין ונתנו שניהם את המקום ואת האבנים.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)