יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק א, שיעור 16

שנינו במשנה, 'כַּמָה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, שנים עשר חודש'. ומשמע מלשון המשנה שרק לאחר שנים עשר חודש נחשב הוא כאנשי העיר, ותמהה על כך הגמרא, וּלְכָל מִילֵּי מִי בָּעֵינַן – וכי לגבי כל דבר יש צורך בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּרְמִינְהוּ – והרי קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, לגבי חיוב האדם להשתתף בהוצאות הצדקה של העיר, הדר בעיר שְׁלֹשִׁים יוֹם צריך לתת מעות לַקֻּפָּה של צדקה של בני העיר, והדר בעיר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים צריך לתת מאכל לַתַּמְחוּי, לצורך העניים, הדר בעיר שִׁשָּׁה חודשים, צריך לתת מעות לִכְסוּת – לצורך בגדים לעניי העיר, הדר בעיר תִּשְׁעָה חודשים, צריך לתת מעות לִקְבוּרָה של עניים, והדר בעיר שְׁנֵים עָשָׂר חודש, לְפַסֵּי הָעִיר – לתיקון חומות ושערי העיר. הרי שיש דברים שאף בפחות משנים עשר חודש נחשב האדם לגביהם כאחד מאנשי העיר.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כִּי תְּנָן נַמִּי מַתְנִיתִין – אף מה ששנינו במשנתנו, שרק לאחר שנים עשר חודש נעשה האדם כאחד מאנשי העיר, רק לְגבי פַסֵּי הָעִיר תְּנָן, וכמבואר בברייתא.

וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך שדימתה הגמרא את הדינים האמורים בברייתא לדין האמור במשנתנו, ומכח זה הקשתה מהברייתא על המשנה [ולא חילקה שבמשנתנו מדובר לגבי כפייה, ואילו בברייתא אין כופים על כך], דְּכָל הַנֵּי מִילֵּי חִיּוּבָא נִינְהוּ – שכל אותם דברים המבוארים בברייתא, קופה, תמחוי, כסות וקבורה, הם חיוב גמור המוטל על כל אחד מתושבי העיר, וּמַפְּקִינָן מִינַּיְיהוּ בְּעַל כָּרְחָן – וגובים אותם מאנשי העיר אפילו בעל כרחם, דּוּמְיָא דְפַסֵּי הָעִיר – בדומה לחובת ההשתתפות בתיקון חומת העיר, שהתבאר במשנה שכופים על כך.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִ'בְּנֵי הָעִיר' – אדם שנדר שלא יהנה מבני עיר מסוימת, וּבָא אָדָם מבני העולם לאותה העיר, וְנִשְׁתַּהָה שָׁם, כָּל שֶׁשָׁהָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, נחשב הוא כאחד מבני העיר, ואָסוּר לאותו מודר הנאה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. אך אם שהה פָּחוֹת מִיכַּן, מוּתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. אך אם נדר אדם הנאה מִ'יּוֹשְׁבֵי הָעִיר', ובא לשם אדם מחוץ לעיר, כָּל שֶׁשָׁהָה שָׁם אותו אדם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, כיון שמאותו זמן והלאה נחשב הוא כ'יושב העיר'. אך אם שהה שם פָּחוֹת מִיכַּן, מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ.

אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַכֹּל לְפַסֵּי הָעִיר – כל בני העיר חייבים להשתתף בהוצאות הנצרכות לחיזוק חומות ושערי העיר, וַאֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי – ונוטלים לשם כך מעות אפילו מיתומים קטנים, כיון שאף להם יש צורך בשמירה זו, אֲבָל מֵרַבָּנָן לֹא – אך אין נוטלים לשם כך ממון מתלמידי חכמים הדרים בעיר, כיון דרַבָּנָן לֹא צְרִיכֵי נְטִירוּתָא – תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, שהתורה משמרתם.

אָמַר רַב פָּפָּא, לְשׁוּרָא – לבניית חומת העיר, וּלְפָרָשָׁא דְּמָתָא – לתשלום שכרו של הפרש הרוכב סביבות חומת העיר לשומרה, וּלְטוּרְזִינָא – לשכרו של השומר את כלי הנשק של אנשי העיר, אֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי – נוטלים ממון אפילו מיתומים. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא – והכלל בדבר זה הוא כך, כָּל מִידִי דְּאִית לְהוּ לְיַתְמֵי נְטִירוּתָא בְּגַוֵּיהּ – כל דבר שיש ליתומים עצמם שמירה מכך, כמו החומות והשומרים של העיר, רַמִינָן עִילָּוַיְהוּ – מטילים תשלומים אלו גם עליהם, בכלל אנשי העיר.

רָבָא, רָמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבַר מָרְיוֹן – הטיל נתינת צדקה על יתומיו של אדם ששמו מריון, שהיה עשיר גדול. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרבא, כיצד אתה נוהג כן, לגבות ממון לצדקה מהיתומים, וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים, אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, לא נטלתי מהם צדקה עבור תועלת העניים, אלא אֲנָא לְאַחְשׁוּבִינְהוּ קָא עֲבִידְנָא – עשיתי כן כדי להחשיב את אותם יתומים בעיני האנשי העיר, שיראו שהם משתתפים בהוצאות מצוות, כפי שהיה אביהם נוהג, וכיון שהדבר הוא לתועלת היתומים, הרי זו ככל הוצאה המועילה להם, שנוטלים מהם.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)