יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק א, שיעור 3

משנה

משנתנו עוסקת בשני בני אדם שיש להם שדות סמוכים, ובניית גדר של השדה האחת מועילה גם לשדה השניה, כיצד הדין באופן שהאחד נהנה מהגדר שבנה חבירו.

הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵרוֹ מִשְּׁלשׁ רוּחוֹתָיו – אדם שיש לו שדה אחת, ולחבירו יש שלש שדות משלשת הצדדים שלו, וְעָמַד בעל שלש השדות וְגָדַר אֶת השדה הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת השדה הַשְּׁנִיָּה וְאֶת השדה הַשְּׁלִישִׁית, ונמצא שבעל השדה הפנימית מוקף כעת בגדר משלשה צדדים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ – את בעל השדה המוקפת, להשתתף בהוצאות בניית הגדר של בעל שלש השדות, כיון שאין לו הנאה מגדירות אלו, כל זמן ששדהו פתוחה בצד הרביעי.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הרוח הָרְבִיעִית של השדה האמצעית [ובגמרא יבואר מי הוא שגדר], כיון שעתה שדהו של האמצעי מוקפת בגדר מארבעת צדדיה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, ועליו לשלם לחבירו חצי מהוצאותיו.

 

 

גמרא

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, לֹא שְׁנָא עָמַד מַקִּיף וְלֹא שְׁנָא עָמַד נִיקָּף – אין חילוק בין אופן שבעל שלש השדות בעצמו בנה את הגדר הרביעית [וכגון שהיתה לו שדה גם ברוח זו], ובין אם בעל השדה האמצעית גדר את הצד הרביעי של שדהו, בכל אופן, כיון שעתה יש לו הנאה מכל הגדירות שסביב שדהו, עליו לשלם על כך לבעל שלש השדות.

™˜

שנינו במשנה, שאם גדר את הרביעית, מחייבים את האמצעי לשלם את הכל. מבררת הגמרא עתה כמה עליו לשלם: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב הוּנָא אָמַר, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁגָּדַר, שאם בנה גדר יקרה עליו לשלם לו חצי מדמי גדר יקרה, ואם בנה גדר זולה, משלם לו מחצית מדמי גדר זולה. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר, הַכֹּל לְפִי דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל – בכל אופן אינו חייב לשלם לו יותר ממחצית דמי הגדר הזולה ביותר, של קנים, וגם אותם אינו מחשב אלא כפי שהם נמכרים בזול [והיינו שני שליש מהמחיר האמיתי שלהם], כיון שיכול האמצעי לומר, אמנם אני נהנה מכך שהשדה שלי מוקפת גדירות, אך לי די בגדר זולה ביותר, ואין לי הנאה בכך שיש כאן גדר יקרה יותר, וממילא אינו חייב לשלם את דמי הגדר היקרה.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אדם ששמו רוּנְיָא, אַקְּפֵיהּ רָבִינָא – הקיף רבינא את שדהו מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו מארבעת צדדיה, כיון שהיו לו שדות מכל צד. אָמַר לֵיהּ רבינא לרוניא, הַב לִי מַה דִּגְדַרִי – תן לי מחצית מדמי הגדרות שבניתי סביב שדך, והיו אלו גדרות יקרות. אָמַר לֵיהּ רוניא, לֹא – איני רוצה לשלם לך על כך. אמר לו רבינא, הַב לִי – תן לי לכל הפחות דְמֵי – כפי שהיה עולה לגדור את השדה בקָנִים בְּזוֹל, אָמַר לֵיהּ רוניא, לֹא – גם סכום זה איני רוצה לשלם. אָמַר לֵיהּ רבינא, הַב לִי אֲגַר נַטוֹרָאִי – תן לי שכר שמירה, כפי שהיית צריך לשלם לשומר, אם לא היו לך גדרות. אָמַר לֵיהּ רוניא, לֹא – גם זאת איני רוצה לשלם. (יוֹמָא חֲדָא הֲוָה גָּדַר דִּיקְלָא – יום אחד היה רוניא קוטף תמרים מהדקלים שבשדהו, אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לַאֲרִיסֵיהּ – אמר רבינא לאריסו, זִיל אַיְיתֵּי לִי קִיבּוּרָא דַאֲהִינֵי – לך והבא לי מדקליו של רוניא אשכול של תמרים. אָזַל לְאַיְתּוּיֵי – הלך האריס ליטול, רָמִי קָלָא – הרים רוניא את קולו וגער בו שלא יטול תמרים משלו. אָמַר רבינא לרוניא, גָּלִיתָ אַדַּעְתָּךְ דְּנִיחָא לָךְ בְּהוּ – בכך גילית דעתך שנח לך בקיומם של הגדרות שעשיתי, שהרי גם אם לֹא יְהֵא אֶלָּא עִיזָּא בְּעָלְמָא – אפילו אם היו אלו עיזים הבאות לאכול מפירות שדך, מִי לֹא בָּעֵי נְטִירוּתָא – וכי לא היית צריך שומר שיגער בהם וישמור על הפירות, וכפי שגערת עתה באריס שלא יטול מהתמרים, ואף על פי כן לא רצה רוניא לשלם לו אפילו כשכר השומר). אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו רבינא ורוניא לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא לרוניא, זִיל פַּיְּיסֵיהּ (בְּמַאי דְפַיֵּיס) – לך ותפייס את רבינא על ידי שתשלם לו לכל הפחות כדמי שומר, שבכך הוא התפייס והתרצה לך, וְאִי לֹא – אך אם לא תשלם לו אפילו סכום זה, דָּיְינִינָא לָךְ כְּרַב הוּנָא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי – אדון אותך כפי עיקר הדין, והיינו כשיטת רב הונא בדעת רבי יוסי, שמחייבים את בעל השדה האמצעית לשלם את ההוצאות, וכרב הונא דְּאָמַר הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁגָּדַר, והיינו כדמי הגדר היקרה, ולא כדמי גדר זולה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שחייב האמצעי לשלם מחצית מהוצאות הגדר כפי שבנה אותה המקיף, ואפילו אם היתה גדר יקרה [ורק במעשה זה, כיון שהסכים רבינא שרוניא ישלם לו רק את דמי השמירה, היה רוניא יכול להיפטר בכך].

(הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין רבינא ורוניא: רוּנְיָא, זַבִּין אַרְעָא אַמֶּצְרֵיהּ דְּרָבִינָא – קנה קרקע שהיתה בגבול שדהו של רבינא, סָבַר רָבִינָא לְסַלּוֹקֵיהּ – רצה רבינא לתת לו את הדמים ששילם ולסלקו משם, מִשּׁוּם דִּינָא דְבַר מֶצְרָא, כלומר, כיון שיש הלכה מיוחדת בקניית קרקע, שהבא למכור קרקע, ויש כמה בני אדם הרוצים לקנותה, ואחד מהם הוא 'בר מצרא', כלומר, יש לו שדה נוספת שיש לה גבול משותף עם שדה זו, עליו למכור את שדהו לאותו אדם, כיון שיש לו תועלת גדולה בכך שתהיינה לו שתי שדות סמוכות זו לזו, ויוכל לעבוד בהם ביחד. ואם הלך המוכר ומכר את הקרקע לאדם אחר, יכול בן המיצר לתת לקונה את דמי הקרקע, ולהוציא מידו את הקרקע אפילו שלא מרצונו, ומחמת כן רצה רבינא ליטול את הקרקע מרוניא, ולשלם לו את מה ששילם תמורתה לבעליה. אָמַר לֵיהּ רַב סָמָא לרבינא, אף שמעיקר הדין אתה רשאי לעשות כן, אך אין ראוי לך לעשות כן, כיון שרוניא הוא רצען ועני, ואָמְרִי אִינְשֵׁי – וכך רגילים בני אדם לומר, אַרְבָּעָה לְצִלָּא – ארבעה זוזים הוא מחירו של העור עצמו, שבו משתמש הרצען לתקן נעליים, וְאַרְבָּעָה לִצְלָלָא – וכל שכרו של הרצען אינו אלא ארבעה זוזים, ואם כן אינו מרויח במלאכתו אלא דבר מועט, ואם כן ראוי לך להניח לו את השדה לפרנסתו, ולא ליטלה ממנו):

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)