מַכְרִיז רָבָא, וְאִיתֵּימָא – ויש אומרים שהכריז כן רַב פָּפָּא, דְּסָלְקִין לְעֵילָא – אותם שעולים למעלה, כלומר, העולים מבבל לארץ ישראל, וּדְנָחְתִין לְתַתָּא – והיורדים למטה, כלומר, היורדים מארץ ישראל לבבל, שימעו הלכה זו, הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְזַבִּין לֵיהּ חַמְרָא לְיִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ – ישראל המוכר חמור לישראל חבירו, וְקָא אָתֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים וַאֲנִיס לָהּ מִינֵּיהּ – ובא גוי ונוטל מהקונה בעל כרחו את החמור שקנה, דִּינָא הוּא דִמְפַצֵּי לֵיהּ – הדין הוא שצריך המוכר לפצות אותו ולהחזיר לו את הדמים שקיבל ממנו תמורת החמור. וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר דין זה אֶלָּא באופן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ – שהקונה אינו יודע בעצמו שהחמור שייך לישראל שמכרו לו, אֲבָל אם הקונה מַכִּיר בָּהּ [-בחמור שקנה] שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ של הישראל שמכרה לו, לֹא – אינו חייב לפצותו, שהרי הוא עצמו יודע שהגוי נטל ממנו את החמור שלא כדין. וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר דין זה, אֶלָּא דְּקָא אֲנִיס לָהּ בְּלֹא אוּכָּפָא – רק באופן שהגוי נטל ממנו את החמור ללא האוכף, שזהו סימן שאין כוונתו לגוזלו, אלא שיש לו טענה אמיתית על החמור עצמו ולכן נטל ממנו רק את החמור, ולא את האוכף שעליו אין לו כל תביעה, אֲבָל אֲנִיס לָהּ וּלְאוּכָּפָא – אך אם נטל ממנו את החמור עם האוכף, לֹא מִחַיֵּיב לְפַצּוֹיֵיהּ – אין המוכר חייב לפצות את הישראל הקונה, דִּכְמָה דְּשִׁקֵּר לְגַבֵּי אוּכָּפָא – כיון שכשם שהגוי משקר לגבי האוכף, וטוען שהוא שלו, הָכִי נַמִּי שִׁקֵּר – כך הוא משקר גם כן לְגַבֵּי החֲמוֹר, ונוטלו שלא כדין.
מביאה הגמרא את דעת החולק, אֲמֵימַר אָמַר, אֲפִלּוּ אם לא התקיימו התנאים הללו, והקונה אֵינוֹ מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ של המוכר, וַאֲפִלּוּ אם נטל ממנו את החמור בְּלֹא אוּכָּפָא, נַמִּי לֹא מְחֻיָּב לְפַצּוֹיֵיהּ – גם כן אין המוכר חייב לפצות את הקונה, ומבאר אמימר מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך, מֵידָע יְדִיעַ – כיון שדבר זה ידוע, דִּסְתָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַנָּס – גזלן הוּא, דִּכְתִיב (תהילים קמד ח) 'אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שְׁוָא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר', ולכן מסתבר שנטל את החמור שלא כדין, ואין המוכר צריך לפצות את הלוקח על כך. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כַּאֲמֵימַר, שבכל אופן אין המוכר צריך לפצות את הקונה.
שנינו במשנה, 'אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה'. אָמַר רַבָּה, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין חזקה לאומן, אֶלָּא באופן שֶׁמָּסַר לוֹ את הכלי לתיקון בְּעֵדִים, אֲבָל אם מָסַר לוֹ את הכלי לתיקון שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל האומן לוֹמַר לוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, ומעולם לא מסרת לידי כלי זה שאתה תובע ממני, כִּי אָמַר לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – גם כאשר הוא טוען שקנה ממנו כלי זה, נֶאֱמָן.
מוֹתִיב – הקשה על דין זה רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, שנינו במשנה שאוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה, ויש לדייק מכך שרק אוּמָּן הוּא דְּאֵין לוֹ חֲזָקָה, אֲבָל אדם אַחֵר, שאינו אומן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, ויש לברר הֵיכִי דָמֵי – באיזה אופן יהיה דין זה נכון, אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – אם יש עדים שבא הכלי מיד התובע ליד הנתבע, אף אם היה זה אדם אַחֵר, שאינו אומן, אַמַּאי – מדוע יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, והרי כיון שהעדים מעידים שבא החפץ לידו שלא בתורת מכירה, מדוע יהא נאמן לומר שהחפץ קנוי בידו. אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים – ודאי צריך לומר שמדובר באופן שאין עדים שראו שבא החפץ לידו, ומחמת כן נאמן אותו אדם לומר שהחפץ קנוי בידו, מתוך שהיה יכול להכחיש ולומר שלא בא לידו כלל, וְקָתָּנֵי – ועל אופן זה אמרה המשנה שאוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה, וּתְיוּבְתָּא דְרַבָּה תְּיוּבְתָּא – וקושיא זו על דברי רבה קושיא חזקה היא, שאין עליה תשובה, הִילְכָּךְ – ולכן לגבי אוּמָּן, בֵּין דְּמָסַר לֵיהּ בְּסָהֲדֵי בֵּין דְּלֹא מָסַר לֵיהּ בְּסָהֲדֵי – בין אם מסר לו את הכלי בעדים, ובין אם מסרו לו שלא בעדים, כיון שהודה האומן שבא הכלי לידו מהבעלים, לֵית לֵיהּ חֲזָקָה – אין לו חזקה, ואינו נאמן לומר שקנאו מהבעלים. אֲבָל אדם אַחֵר, שאינו אומן, אִי מָסַר לֵיהּ בְּסָהֲדֵי – אם מסר לו הבעלים את החפץ בפני עדים, לֵית לֵיהּ חֲזָקָה – אין לו חזקה, וְלֹא יָכוֹל לְמֵימַר לֵיהּ הַדְרִי זְבִינְתֵיהּ מִינָּךְ – ואינו נאמן לומר שחזר וקנה את החפץ מהבעלים לאחר שכבר היה בידו. וְאִי לֹא אַפְקִיד גַּבֵּיהּ בְּסָהֲדֵי – אך אם לא הפקידו בידו בעדים, והיה יכול להכחיש לגמרי שהחפץ ברשותו, אִית לֵיהּ חֲזָקָה – יש לו חזקה, וְכַד אָמַר זְבִינְתֵיהּ נִיהֲלִי – ואם הוא טוען שקנאו ממנו, מְהֵימָן – הרי הוא נאמן, וּבִשְׁבוּעָה – אך הוא צריך להשבע על טענתו.
