יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ה, שיעור 153

אָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק, אָמַר רַב, שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵן שחלוקים בדיניהם זה מזה, אם אָמַר האדם לעדים 'זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי', על ידי קנין סודר, 'וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר' – כיתבו לו שטר מתנה על שדה זו, חוֹזֵר בַּשְׁטָר – יכול הוא לחזור בו לגבי כתיבת השטר, ולומר לעדים שלא יכתבו למקבל שטר מתנה, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בַּשָּׂדֶה – אך אינו יכול לחזור בו מנתינת השדה עצמה, לאחר שאכן עשו העדים קנין סודר עבורו, והיא שייכת למקבל. אבל אם אמר לעדים 'זכו בשדה זו לפלוני עַל מְנָת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר', כיון שתלה את המתנה בכתיבת השטר, הרי זה כאילו אמר להם שתחול המתנה בתנאי שלא ימחה בהם מלכתוב את השטר, ולכן חוֹזֵר בָּזֶה וּבָזֶה – יכול הוא לחזור בו בין מכתיבת השטר ובין מנתינת השדה, ואף אם אמר להם רק שלא יכתבו את השטר, התבטלה המתנה כולה. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר בשם רַב הוּנָא, שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת הֵן, החלוקים בדיניהם, תְּרֵי – שנים מהם, הָא דַּאֲמָרָן – אותם שאמר רבה בר יצחק בשם רב, וְאִידָךְ – הדין האחר, השלישי הוא, אִם קָדַם הַמּוֹכֵר וְכָתַב שְׁטָר מכירה לַלּוֹקֵחַ, ומוכיח תחילה שאכן יכול המוכר לעשות כן, כְּאוֹתָהּ שֶּׁשָּׁנִינוּ במשנה להלן (פרק עשירי) כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֹקֵחַ עִמּוֹ, באופן זה, אף שלא מסר המוכר לקונה את שטר המכירה, מכל מקום, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק זֶה [-הקונה] בַּקַּרְקַע, נִקְנָה זֶה השְׁטָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, אף שלא עשה בו מעשה קנין, וְזוֹ הִיא שֶּׁשָּׁנִינוּ במשנה (קידושין כו.) נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, ואף כאן קונה הוא את שטר המכירה אגב הקרקע עצמה.

 

 

שנינו במשנה שהמוכר את הספינה לא מכר דברים שאינם חלק ממנה, 'וְלֹא אֶת הָאַנְתִּיקִי'. מבררת הגמרא, מַאי 'אַנְתִּיקִי', ומבארת, אָמַר רַב פָּפָּא, עִסְקָא דִבְּגַוָה – הסחורה שיש בתוכה.

 

 

שנינו במשנה, 'מָכַר אֶת הַצֶּמֶד לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר וְכוּ' רבי יהודה אומר הדמים מודיעים'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָמִי – באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים, אִילֵימָא בְּאַתְרָא דְּקָרוּ לֵיהּ – אם מדובר במקום שבני אדם קוראים לְצֶמֶד 'צֶמֶד', וּלְבָקָר 'בָּקָר', אם כן פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שהרי 'צֶמֶד' זַבִּין לֵיהּ 'בָּקָר' לֹא זַבִּין לֵיהּ – מכר לו רק את הצמד, ואין הבקר בכלל, ומה טעמו של רבי יהודה האומר שהדמים מודיעים. וְאֶלָּא אם מדובר באופן דְּקָרוּ לֵיהּ לְצֶמֶד נַמִּי בָּקָר – ואם מדובר במקום שבני אדם מכנים בשם 'צמד' גם את הבקר, אם כן כּוּלֵּיהּ זַבִּין לֵיהּ – מכר לו את הכל, ואף את הבקר, והגם שניתן לכנות את הצמד לבדו גם כן בשם צמד, מכל מקום באופן ששילם לו סכום של צמד ובקר, ודאי גם חכמים יודו שהדמים מודיעים ומלמדים שהיתה כוונתו ל'צמד' הכולל את הבקר. ואילו במשנה אמרו חכמים שלא מכר את הבקר. מבארת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו מחלוקת זו, אלא באופן דְּקָרוּ לֵיהּ – שיש מקצת בני אדם שקוראים לְצֶמֶד צֶמֶד, וּלְבָקָר בָּקָר, וְקָרוּ לֵיהּ לְצֶמֶד נַמִּי בָּקָר – ויש גם מקצת בני אדם הקוראים בשם 'צמד' לצמד עם בקר, וטוען הקונה שהוא מאותם בני אדם הקוראים לצמד עם בקר בשם 'צמד', ובאופן זה נחלקו רבי יהודה וחכמים, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר, הַדָּמִים מוֹדִיעִין – על פי הסכום ששילם הקונה למוכר ניתן לדעת האם אכן היתה כוונתו לקנות גם את הבקר, וְרַבָּנָן סָבְרֵי, אֵין הַדָּמִים מוֹדִיעִין, וְאֵין הַדָּמִים רְאָיָה.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)