כפי שהתבאר לעיל, נחלקו רבי וחכמים בדין ירושת בכור בשבח הבא מאליו, שלדעת חכמים אין הבכור נוטל בו פי שנים, ולדעת רבי הבכור נוטל בו פי שנים. אָמַר רַב פָּפָּא, דִּיקְלָא וְאַלִּים – אם הוריש להם האב דקל ולאחר מותו נעשה עבה יותר, אַרְעָא וְאַסִּיק שִׂירְטוֹן – או שהוריש להם קרקע, ולאחר זמן עלה הנהר על גדותיו והציפה, והשביחה בכך, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי – לא נחלקו בזה כלל, אלא הכל מודים דְּשָׁקִיל – שנוטל הבכור פי שנים אף בשבח זה, כיון שלא השתנה שמו של הדבר, אלא רק נעשה משובח יותר. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק בַּחֲפִירָה וַהֲווּ שִׁיבּוּלֵי – אם הוריש להם האב שדה של שחת, ולאחר זמן הצמיחה שיבולים, שזהו שינוי בשמו של הדבר. וכן שְׁלוּפְּפֵי וַהֲווּ תַּמְרֵי – הוריש להם עצי דקל ללא פירות, ולאחר זמן צמחו בהם תמרים, שזהו שינוי השם של הדבר, מַר סָבַר – רבי סובר שזהו שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא – שבח הבא מאליו, והבכור נוטל בו פי שנים. וּמַר סָבַר – ואילו חכמים סוברים, אֶשְׁתַּנִּי – כיון שהשתנה שם הדבר לאחר מיתת האב, אין הבכור נוטל בו פי שנים.
תָּאנֵי – שנה רָמִי בַּר חָמָא בִּשְׁאָר סִיפְרִי דְּבֵי רַב [-ברייתא המכונה 'ספרי דבי רב', והיא תורת כהנים], נאמר בפסוק (דברים כא יז) 'בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ', פְּרָט לִשְׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים מאליהם לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, שאין הבכור נוטל בהם פי שנים, וְכָל שֶׁכֵּן בשבח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין עצמם לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, דְּלֹא שָׁקִיל – שאין הבכור נוטל בהם פי שנים, וּמַנִּי – וכדעת מי נשנתה ברייתא זו, כדעת רַבָּנָן הִיא, שאמרו שאף בשבח הבא מאליו אין הבכור נוטל פי שנים.
מוסיף הרי"ף ואומר, הָא דְּתָנֵי – ברייתא זו ששנה רָמִי בַּר חָמָא, לֹא פְּלִיגָא – אינה חולקת אַדבריו דְּרַב פָּפָּא, דְּהַאי שְׁבָחָא דְאִישְׁתַּנֵי הוּא – כיון שהאופן שבו אמרה הברייתא שאין הבכור נוטל פי שנים, היינו בשבח שיש בו שינוי השם, כְּגוֹן חֲפִירָה וַהֲווּ שִׁיבּוּלֵי, שְׁלוּפְּפֵי וַהֲווּ תַּמְרֵי, וכפי שהתבאר לעיל, שבדברים אלו סוברים חכמים שאין הבכור נוטל בהם פי שנים.
שנינו במַתְנִיתִין בְּמסכת בְכוֹרוֹת, הַבְּכוֹר לאביו, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם, כיון שפסוק זה עוסק באב, ולא באם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי פי שנים בַּשֶּׁבַח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת האב, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק – אינו נוטל פי שנים בנכסים שהיו ראויים לבוא לרשות אביו, כפי שהוא נוטל בנכסים שהיו מוחזקים ביד אביו. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ – אין האשה גובה את כתובתה אלא מנכסים שהיו מוחזקים ביד בעלה בשעת מיתתו, ולא משבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, ולא מנכסים שהיו ראויים לבוא לידו אך עדיין לא הוחזקו בידו בשעת מיתה, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן – מזונות שנוטלות הבנות מנכסי האב לאחר מיתתו, שזהו אחד מתנאי הכתובה, אינם אלא מנכסים שהיו ברשות אביהם, ולא מהשבח ולא מהראוי, וְלֹא הַיָּבָם, אף שלאחר שהוא מייבם את אשת אחיו הוא יורש את כל נכסי אחיו, אינו נוטל את השבח ולא את הראוי לבוא לנכסי אחיו [אלא השבח והראוי מתחלקים בין כל האחים בשוה], חוזרת המשנה ואומרת, כֻלָּם אֵינָם נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, להשמיענו שאפילו שבח שבא מעצמו, ללא הוצאות, אינם נוטלים, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק, להשמיע שאפילו דבר הראוי שבודאי יבוא לאחר זמן, מכל מקום כיון שבשעת מיתתו עדיין לא בא לרשותו, דינו כ'ראוי', ואין הבכור ושאר המנויים במשנתנו נוטלים זאת.
