יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ח, שיעור 226

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא דין זה, התובע את חבירו בדין תורה ואומר לו 'עבדי גנבת', והוא אומר 'לא גנבתי', שואל התובע את הנתבע, אם אכן לא גנבתו, 'מה טיבו אצלך' – מדוע הוא נמצא אצלך, והלה משיב לו 'אתה מכרתו לי', או שמשיב לו 'אתה נתתו לי במתנה', וממשיך הנתבע ואומר לתובע, 'רצונך, השבע וטול', כלומר, אם רוצה אתה להשבע שאכן הוא שלך ואינו נמצא בידי כדין, השבע על דבריך וטול אותו, אף על פי שמדין תורה אינו נשבע ונוטל, מכל מקום כיון שהנתבע עצמו הסכים לכך, אם הסכים לכך גם התובע, ונשבע על טענתו שהעבד שייך לו ולא מכרו לנתבע, אינו יכול לחזור בו – אין הנתבע יכול לחזור בו ולומר שאינו מאמינו בשבועתו, אלא כיון שבתחילה הסכים לכך שאם ישבע הלה יהיה נאמן ויטול את העבד, אינו יכול לחזור בו.

תמהה הגמרא, מאי קא משמע לן – מה השמיע לנו רבי אבא בדין זה, והלא תנינא – שנינו כן בברייתא, אמר ליה אחד מבעלי הדין לחבירו, נאמן עלי אבא כעד או כדיין, אף על פי שמצד הדין הוא קרוב ופסול לעדות ופסול לדין, או שאמר לו נאמן עלי אביך, או שאמר נאמנין עלי שידונו אותנו שלשה רועי בקר, שאינם בקיאים כלל בדיני התורה, וידונו אותנו על פי סברת עצמם, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו, וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו, ואם כן, כשם שאמרו חכמים שאינו יכול לחזור בו מכך שהאמין על עצמו אנשים הקרובים ופסולים, כך גם כאן כיון שהאמין לתובע עצמו שישבע ויטול, פשוט שאינו יכול לחזור בו, ומה הוסיף רבי אבא בדבריו.

מתרצת הגמרא, הא קא משמע לן – דבר זה השמיע לנו רבי אבא בביאור ברייתא זו, שאינם חולקים רק באופן שאמר לו שימחל לו על הממון על פי עדות או דין של קרובים או פסולים, שאז מסתבר יותר שיאמרו חכמים שהועילה התחייבותו וזכה הלה במה שבידו, אלא אפילו ב'אתן לך' מחלוקת – נחלקו אפילו באופן שהתחייב שעל פי דברי הקרובים או הפסולים יוציא ממון משלו ויתן לחבירו, שאף בזה סוברים חכמים שכיון שקיבלם על עצמו והאמינם, הועילה התחייבותו, וצריך להוציא ממון משלו ולתת לחבירו על פי דבריהם, והשמיענו רבי אבא שבמחלוקת זו הלכה כדברי חכמים, שאינו יכול לחזור בו, ולכן אף כאן אינו יכול לחזור בו לאחר שהלה נשבע.

דין נוסף: שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא דין זה, הלכה, גובין חובות מן העבדים הכנעניים. ורב נחמן אמר, אין גובין.

דין נוסף בדיני עדות, אף שפסלה התורה קרובים לעדות, הרי לא כל הקרובים פסולים, אלא קרובים ממש, והכלל בזה, שהאחים זה עם זה נחשבים 'ראשון בראשון', ופסולים. ובניהם של האחים זה עם זה נחשבים 'שני בשני', ובני בניהם של האחים נחשבים 'שלישי בשלישי'. והנה 'ראשון בראשון' ו'שני בשני' פסולים, ובענין זה שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה, 'שלישי בשני', והיינו שמעיד אחד מבני בניו של האח, לאחד מבניו של האח האחר, כשר. רבא אמר, אף בראשון, כלומר, אם בן הבן מעיד לאחד האחים עצמו [והיינו לאחי סבו], כשר.

מר בר רב אשי, אכשר באבא דאבא – הכשיר בבן הבן המעיד על סבו, ולית הלכתא – ואין הלכה כמר בר רב אשי. פירוש, קסבר מר בר רב אשי, דאבא דאבא 'שלישי בראשון' הוא, ומשום הכי קא מכשר ביה – ולכן הכשירו לעדות. ולית הילכתא כותיה – והטעם שאין הלכה כמותו, כיון דאבא ובנו 'ראשון בראשון' הוא, כמו אח ואחיו שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון – ונמצא שאבי האב עם נכדו הם 'שני בראשון', ופסולים להעיד זה על זה.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)