יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ח, שיעור 245

שנינו במשנה, 'נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר, יִירְשׁוּ אֶחָיו עִמּוֹ'. כלומר, אם אותו אח מסופק קיבל נכסים ממקום אחר [ולא מחלקו בירושה שנתן לו אותו אח שהודה שהוא אחיו], ומת, חולקים כל אחיו בנכסים אלו, וכפי שהתבאר לעיל, כיון שהם מסופקים בעצמם אם הוא אחיהם או לא. בָּעֵי – הסתפק רָבָא, שְׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים מֵאֲלֵיהֶן – אם אותם נכסים שקיבל האח המסופק מירושת אביהם השביחו מעצמם, ובשעת מיתתו הם שוים יותר מכפי שהיו שוים בשעה שאותו אח שהודה שהוא אחיו נתנם לו, מַהוּ – מה דינו של אותו שבח, ומי יורשו, האם רק אותו אח שנתן לו את חלקו בירושה, או שכל האחים יורשים את השבח בשוה. ומבאר רבא את ספיקו, בִּשְׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם – אם היה זה שבח שבא מחמת טירחתו של אותו אח מסופק, שהשביח בעמלו את הנכסים, לֹא תִּיבָּעֵי לָךְ – אין ספק בדבר כלל, דִּכְנָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר דָּמֵי – ובודאי נחשב שבח זה כמו נכסים שהגיעו לאח ממקום אחר, שכל האחים יורשים אותו בשוה, ואף שבח זה, כיון שבא מחמת טירחתו, כולם יורשים אותו בשוה. כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – והספק הוא רק בִּשְׁבַח שֶׁאֵין מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, כלומר, שבח שלא הגיע מחמת טרחתו של אותו אח, אלא השביחו הנכסים מאליהם, מַאי – מה דינו של אותו שבח, האם כִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר דָּמֵי, כיון שבשעה שנתן אותו אח את חלקו בירושה לאח המסופק לא היה שבח זה קיים בעולם, והרי זה כנכסים שבאו לאח המסופק שלא מחמת הירושה, שהתבאר במשנה שכל האחים חולקים בו בשוה, אוֹ לֹא – או שאין זה נחשב כנכסים שבאו ממקום אחר, כיון שיכול אותו אח לטעון שגם אם היו הנכסים נשארים ברשותו היו משביחים מאליהם, ואם כן כשם שהנכסים עצמם של הירושה חוזרים רק לאותו אח שנתן אותם, כך השבח שהשביחו מעצמם נחשב כחלק מנכסים אלו, ורק האח שנתנם יורש את השבח, ואין לשאר האחים חלק בו. תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק, ולא נפשטה.

 

 

שנינו במשנה, 'מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת דַּאיְתִיקִי קְשׁוּרָה לוֹ עַל יְרֵיכוֹ, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם' וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, פירוש הלשון 'דַּאיְתִיקִי', שכך מכונה צוואת שכיב מרע, 'דָא תְּהֵא לְמֵיקָם וְלִהְיוֹת', כלומר, מה שכתוב בשטר זה יתקיים לאחר מיתתי. ומוסיפה הברייתא ואומרת, מהו שטר מַתָּנָה רגיל, כָּל שֶׁכָּתוּב בו שתחול המתנה 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה'.

תמהה על כך הגמרא, אֶלָּא מֵעַתָּה – לפי דברי הברייתא נמצא, שרק אם נכתב בשטר שתחול המתנה מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, הוּא דְּהָוְיָא מַתָּנָה – רק אז הועילה מתנתו, ואילו אם כתב בשטר שתחול המתנה מֵעַכְשָׁו, בעודו חי, לֹא הַוְיָא מַתָּנָה – אין זו מתנה, והרי ודאי שמסתבר יותר שתחול המתנה כשנתן אותה מעכשיו, ולא כשנתנה באופן שתחול מהיום ולאחר מיתתו.

מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת הברייתא, אֵיזוֹ הִיא מַתְּנַת בָּרִיא, שֶׁהִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע לענין זה דְּלֹא קָנֵי – שאין המקבל זוכה במתנה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, כָּל שֶׁכָּתוּב בָּהּ 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה', כיון שפירוש לשון זה הוא שיזכה המקבל בגוף המתנה מהיום, אך פירות המתנה ישארו בחזקת הנותן עד שימות, ולכן אם נתן לו במתנה קרקע, אף שגוף הקרקע שלו מיד, אין פירות הקרקע שייכים למקבל, אלא הנותן אוכל את הפירות ומשתמש בקרקע כדרכו, עד שימות, ולאחר מיתתו יזכה המקבל גם בפירותיה של הקרקע.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)