גמרא
שנינו במשנה, 'הכותב נכסיו לבניו לאחר מיתה, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה'. תמהה הגמרא, וְכִי [-ואם] כָּתַב לֵיהּ 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה', מַאי הֲוֵי – מה בכך, ומדוע מועילה כתיבה זו, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנה (גיטין עב.) לגבי הכותב גט לאשתו, שאם כתב בו שיחול 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה' הרי זה גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, כלומר, ספק אם חל הגט, וְאִם מֵת ללא בנים, חוֹלֶצֶת מספק, שמא לא חל הגט והיא זקוקה ליבום או חליצה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת מספק, שמא חל הגט והיא אסורה ליבמה, כדין אשת אח שלא במקום מצוה, ועל כל פנים מוכח מהמשנה שם שאין זה נחשב גט ודאי, ומדוע כאן אנו מחשיבים זאת כמתנה ודאית.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי גט, מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי תְּנָאָה הֲוֵי אִי חֲזָרָה הֲוֵי – אנו מסתפקים כיצד לפרש את לשונו, שאמר לכאורה שני דברים סותרים, 'מהיום' ו'לאחר מיתה', והספק הוא האם היתה כוונתו להטיל תנאי בגט, שיחול היום בתנאי שימות, וממילא כשמת חל הגט למפרע מיום נתינתו, או שהיתה כוונתו לחזור בו ממה שאמר 'מהיום', ולומר שיחול 'לאחר מיתה', ואם כן אין זה גט כלל, שהרי אין גט לאחר מיתה. אבל הָכָא – כאן, לגבי מתנה, אין זה תנאי ואין זו חזרה, אלא הָכֵי קָאָמַר – כך מתפרשים דברי האב, גּוּפָא קְנִי מֵהַיּוֹם – את גוף הנכסים תקנה מהיום, וּפֵירָא לְאַחַר מִיתָהּ – ואת פירות הנכסים תקנה לאחר מיתה, וממילא מועילה כתיבה זו ללא ספק כלל.
שנינו במשנה, 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ'. ומבארת הגמרא מדוע סובר רבי יוסי שאין צורך לכתוב בפירוש שיחול הקנין 'מהיום ולאחר מיתה', כיון דקָסָבַר רבי יוסי שזְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, כלומר, כיון שכתוב בשטר התאריך של היום, ואילו בנוסח השטר כתוב שיחול הקנין לאחר מיתה, מובן מהדברים שמהיום יקנו את הגוף, ולכן נכתב תאריך של היום, ואילו את הפירות יקנו לאחר מיתת האב, ואין צורך לכתוב זאת בפירוש.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, לדעת רבי יהודה שיש צורך לכתוב בשטר זה 'מהיום ולאחר מיתה', בְּהַקְנָאָה מַהוּ, ומבאר הרי"ף את הספק, פֵּרוּשׁ, שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן – שטר שכתבו בו שנעשה קנין על מתנה זו, האם צריך לכתוב בו בפירוש שיחול הקנין 'מהיום ולאחר מיתה', אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, אֵינוֹ צָרִיךְ, והטעם לכך, כיון שרואים שהוא מייפה את כוחו של המקבל כל כך לכתוב לו קנין, אנו אומרים שבודאי משעת הקנין גמר בדעתו להקנות לו, ואין צורך שיכתוב בפירוש שיקנה מהיום.
אָמַר רַב פָּפִּי, יש חילוק בדבר, אִיכָּא אַקְנְיָתָא דְּצָרִיךְ – יש אופנים שעל אף שיש קנין בשטר יש צורך שיכתוב 'מהיום', וְאִיכָּא אַקְנְיָתָא דְּלֹא צָרִיךְ – ויש אופנים שאם נכתב קנין בשטר אין צורך לכתוב 'מהיום', ומבאר רב פפי את דבריו, אם כתב בשטר לשון 'אַקְנְיֵיהּ וְקָנִינָא מִינֵּיהּ', לֹא צָרִיךְ לכתוב לשון מֵהַיּוֹם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שלשון 'אַקְנְיֵיהּ וְקָנִינָא מִינֵּיהּ' מֵהַשְׁתָּא מַשְׁמַע – משמעות הלשון היא שיחול הקנין מעתה, כיון שלשון השטר מתפרשת כך, 'אקנייה', כלומר נתן לו במתנה, 'וקנינא מיניה', וחזרנו ועשינו קנין על המתנה, וכיון שתלה את המתנה בקנין, אם כן כשם שהקנין נעשה עתה, כך המתנה חלה עתה (רבינו גרשום). אבל אם כתב 'קָנִינָא מִינֵּיהּ וְאַקְנְיֵיהּ', לא מַשְׁמַע מֵהַשְׁתָּא – אין משמעות הלשון שיחול הקנין מעתה, אלא משמע שתלה את הקנין במתנה, והרי הוא כאומר 'קנינא מיניה' בקנין, ו'אקנייה', שאחרי הקנין נתן לו במתנה, וכשם שהמתנה לאחר מיתה, כך גם הקנין יחול רק לאחר מיתה, וכיון שלאחר מיתה אינו יכול להקנות כלום, לא חל הקנין כלל, וּלְהָכִי צָרִיךְ מֵהַיּוֹם – ולכן באופן זה יש צורך שיכתוב בפירוש בשטר שיחול הקנין מהיום.
