דין נוסף: אם היה הוּא [-נוסח השטר עצמו] עַל הַמְּחָק, וְעֵדָיו חתומים עַל הַנְּיָר, פָּסוּל, וְאַף עַל גַב דְּכָתְבֵי סָהֲדֵי – וגם אם יכתבו העדים בנוסח חתימותיהם 'אֲנַחְנָא סָהֲדֵי חֲתִימְנָא אַנְּיָירָא וּשְׁטָרָא אַמְּחָקָא' – 'אנו העדים חתמנו על נייר שאינו מחוק, והשטר עצמו כתוב על המחיקה, אף על פי כן השטר פָּסוּל, דְּסוֹף סוֹף מָחֵיק לֵיהּ לִשְׁטָרָא – יכול הוא למחוק את נוסח השטר, וְכָּתִיב מַאי דְּבָעֵי – ויכתוב שם מה שירצה, ואף שהתבאר לעיל שאינו דומה שטר שנמחק פעם אחת לשטר שנמחק פעמיים, היינו רק כאשר באותו שטר יש חלק שנמחק פעם אחת וחלק שנמחק פעמיים, שאז ניכר ההבדל ביניהם, אבל אם חלק מהשטר לא נמחק כלל, וחלק מהשטר נמחק פעמיים, אין הדבר ניכר.
שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה'. ומבארת הגמרא, כְּגוֹן אַתְרָא דִּנְהִיגֵי בְּפָשׁוּט וּבִמְקוּשָּׁר – מקום שיש בני אדם הכותבים שטר פשוט ויש הכותבים שטר מקושר, וְאָמַר לֵיהּ האדם לסופר עָבִיד לִי – עשה עבורי שטר מְקֻשָּׁר, וְעָבַד לֵיהּ – ועשה לו הסופר שטר פָּשׁוּט, אוֹ שאָמַר לוֹ לסופר עָבֵיד לִי פָּשׁוּט, וְאָזַל – והלך הסופר ועָבַד לֵיהּ מְקֻשָּׁר, שבזה נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, תַּנָּא קַמָּא סָבַר, קְפֵּידָא – כוונת אותו אדם היתה להקפיד שיכין לו דוקא שטר כפי שביקש ממנו, ולא שטר אחר, ושטר זה נחשב כמי שנעשה שלא בשליחותו. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ, כלומר, לא היתה כוונתו שיעשנו בדוקא פשוט או בדוקא מקושר, אלא אמר לו אחת משתי האפשרויות, וכיון שאנשי אותה העיר רגילים בכתיבת שני השטרות, מסתבר שגם אדם זה לא הקפיד על כך, והשטר כשר.
אגב כך שהוזכרו כאן דברי רבן שמעון בן גמליאל ש'מראה מקום הוא לו', כלומר, אף שאמר לשון מסוימת מפרשים שלא היתה כוונתו בדוקא לכך, מביאה הגמרא תנאים נוספים הסוברים כן במקומות דומים: אָמַר אַבַּיֵי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כולם סוברים סברא זו של 'מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ', רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָא דַּאֲמָרָן – מה שאמרנו לעיל, לגבי כתיבת שטר מקושר או פשוט. רַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְּנַן במשנה, לגבי האומר לאשה 'התקדשי לי בדינר של כסף', ונמצא שהיה זה דינר של זהב, וכיוצא בזה, שלדעת תנא קמא אינה מקודשת, ואילו רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הִטְעָה לִשְׁבַח, שנתן לה דבר משובח ויקר יותר ממה שאמר לה, הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי אֶלְעָזָר, דִּתְּנַן במשנה, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לשלוחה 'הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי', וְקִבְּלוֹ לָהּ השליח מִמָּקוֹם אַחֵר, הרי זה פָּסוּל, כיון שהיתה כוונתה שיטול את הגט דוקא באותו מקום מסוים, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר, כיון שהיתה כוונתה רק לומר שמן הסתם בעלה נמצא באותו מקום ויתן לה את הגט, אך לא היתה כוונתה שלא יקבל את גיטה במקום אחר. מסיים הרי"ף, וְהַנֵּי כּוּלְּהוּ שִׁיטָה אִינּוּן – כל התנאים שהובאה דעתם כאן זו שיטת יחיד, וְלֵית הִלְכְתָא כְּחַד מִינַּיְיהוּ – ואין הלכה כאחד מהם.
