יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק י, שיעור 313

הגמרא מבארת עתה שיש להזהר בכתיבת השטר שלא להניח מקום לזייפו: אָמַר אַבַּיֵי, כאשר אדם כותב בשטר סכום שהוא מִתְּלָת [-משלש] וְעַד עֶשֶׂר, לֹא לִיכְתּוֹב אִינִישׁ בְּסוֹף שִׁיטָה – לא יכתבנו האדם בסוף השורה, דִּילְמָא מְזַיֵּיף וְכָתִיב – שמא יזייפנו המחזיק בשטר, וכגון אם יכתוב שחייב לו שלש דינרים, כאשר המילה 'שלש' היא בסוף השורה, יכול המחזיק בשטר להוסיף בסוף השורה את האותיות 'ים' ונמצא כתוב 'שלשים דינרים'. וְאִי אִיתְרְמֵי לֵיהּ – ואם הזדמן לו שנכתב כן בסוף השורה, נֶהֶדְרֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ תְּרֵי וּתְלָתָא זִימְנֵי – יחזור בכתיבתו על אותו הסכום עוד שתים ושלש פעמים, ועל ידי זה אִי אֶפְשָׁר דְּלֹא מִתְרְמֵי לֵיהּ בְּאֶמְצַע שִׁיטָה – לא יתכן שלא תזדמן לו פעם אחת שיהיה הסכום כתוב באמצע שורה, ואם יזייף הלה את הסכום באותו מקום שנכתב בסוף השורה, יהיה זיופו ניכר ומוכח על ידי הפעם האחרת שנכתב הסכום האמיתי באמצע השורה, ושם לא יוכל לזייפו [אמנם אם נכתב מספר שהוא למעלה מעשר, אין חשש שיזייף, וכגון שנכתב 'אחד עשר' בסוף שורה, הרי אם ירצה לזייף יצטרך להוסיף גם וי"ו עד שיהיה כתוב 'אחד ועשרים', וזיוף זה שבאמצע השורה ניכר הוא, וכפי שמוכח במעשה שמביאה עתה הגמרא].

מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ תִּילְתָּא בְּפַרְדֵּיסָא – מעשה באדם שהחזיק בידו שטר מכירה שנכתב בו שמכר לו אדם פלוני מתוך גינתו שליש בפרדסו, אָזַל – הלך אותו הקונה, מַחְקֵיהּ לְגַגֵּיהּ דְּבֵי"ת – ומחק את רוב הגג של האות בי"ת, וכן את החלק התחתון של האות, וְשַׁוְּיֵיהּ – ועשאו כאילו נכתב בו 'וּפַרְדֵּיסָא', ותבע מחבירו שליש מהגינה ואת כל הפרדס, בטענה שכל זה היה כלול במכירה, וכפי שזייף בשטר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – בא התובע לפני אביי לדין, אָמַר לֵיהּ אביי, מַאי טַעְמָא רָוַוח לֵיהּ עָלְמָא לְהַאי וָא"ו כּוּלֵּי הַאי – מדוע האות וי"ו שבתחילת המילה 'ופרדיסא' מרווחת כל כך ורחוקה משאר האותיות, כַּפְתֵּיהּ – כפתו אביי להלקותו, וְאוֹדֵי – והודה שאכן זייף את השטר.

מעשה נוסף: הַהוּא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ – מעשה בשטר מכירה שהיה כתוב בו שקנה פלוני 'מְנָת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן אָחֵי' – את חלקם של ראובן ושמעון האחים, הֲוָה לְהוּ חַד אָחָא דִּשְׁמֵיהּ אָחִי – ולאותם ראובן ושמעון היה אח נוסף ששמו 'אחי', אָזַל כְּתִיב לֵיהּ וא"ו – הלך הקונה המחזיק בשטר והוסיף את האות וי"ו לפני המילה 'אחי', שַׁוְּיֵיהּ – ועשאה כאילו נכתב 'וְאָחִי', ונמצא שכתוב עתה בשטר שקנה את חלקם של ראובן, שמעון ואחי, ותבע את שלשת החלקים מכח השטר המזויף שבידו. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – בא אותו אדם לדין לפני אביי עם השטר המזויף שבידו, אָמַר לֵיהּ אביי, מַאי טַעֲמָא דָּחִיק לֵיהּ עָלְמָא לְהַאי וָא"ו כּוּלֵּי הַאי – מדוע דחוק וצפוף לה המקום כל כך, לאותה אות וי"ו שלפני המילה 'אחי', והרי זו ראיה שהשטר מזויף, כַּפְתֵּיהּ – כפתו אביי להלקותו, וְאוֹדֵי לֵיהּ – והודה שאכן זייף את השטר.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)