משנה
משנתנו עוסקת באחים שירשו את אביהם, ואין להם אפשרות שימוש שוה בנכסים שירשו: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶם בירושה מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, אם עֲשָׂאָן האב לְשָׂכָר – כדי להרויח מכך ממון, ולא להשתמש בעצמו, הרי הם משכירים את המרחץ ואת בית הבד, והַשָּׂכָר לָאֶמְצַע – לשניהם יחד, ואין העשיר יכול לומר לעני השכר את חלקך לבד, ואני אשתמש בחלקי. אבל אם עֲשָׂאָן האב לְעַצְמוֹ, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבָּד, והגם שאין לעני אפשרות לעשות זאת בפועל, אין זה מגרע את כוחו של העשיר, ויכול העשיר להשתמש במרחץ ובבית הבד לעצמו.
גמרא
הרי"ף מבאר מדוע שנתה המשנה כאן את דינם של שני אחים, שאינו שייך כלל לעניני שטרות: אַיְּידֵי דְּתַנָּא רֵישָׁא – אגב כך ששנה התנא ב'רישא', כלומר, במשנה לעיל, 'מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יַחֲלִיף, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִכְתֹּב שׁוֹבָר' וְכוּ', וביארה שם הגמרא, דְּסָבַר רַבִּי יְהוּדָה דְּלָא כָּתְבִינָן שׁוֹבָר, וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי כָּתְבִינָן שׁוֹבָר, וּלדעת רבי יוסי אִי אָבַד שׁוֹבָרו של הלוה יֹאכַל הַלָּה וַחֲדִי – יוכל המלוה לחזור ולגבות ממנו את ההלואה כולה ו'לשמוח בהם', כלומר, יגבה שלא כדין, תָּנָא נַמֵּי – אגב כך שנה התנא במשנתנו את הדין של שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, דְדַמְיָא לָהּ – שדין זה דומה לדין של כתיבת שובר בכך דְּאִי לֵית לֵיהּ [-שאם אין לו] לֶעָנִי עֲבָדִים וְלֹא זֵיתִים, אָכִיל הַלָּה וַחֲדִי – ישתמש העשיר בירושה שהשאיר להם אביהם וישמח. ומוסיף הרי"ף, וְכֵן נַמֵּי הָא מַתְנִיתִין – וכן הוא הטעם לגבי המשנה הבאה, 'שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּעִיר', דָּמְיָא לְהוּ בְּהַאי עִנְיָינָא – דומה לדינים אלו בענין זה.
משנה
המשנה דנה עתה בענין שני בני אדם ששמותיהם שוים: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ דרים בְּעִיר אַחַת, שֵׁם האֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וְשֵׁם האֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵינָן יְכוֹלִים לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, כיון שאם ייכתב בשטר שיוסף בן שמעון חייב ליוסף בן שמעון, אי אפשר להוכיח מי מהם המלוה ומי מהם הלוה [והגם שהשטר ביד אחד מהם, יכול חבירו לטעון שנתן לו את השטר לאחר שפרע לו את החוב], וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב, כיון שאינו יכול להוכיח מי משניהם הוא הלווה.
נִמְצָא לְאֶחָד – ללווה בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שובר שכתוב בו שְׁטָרוֹ שֶׁל מלוה ששמו יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, ושניהם הלוו לו מעות, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין, כיון שיכול הוא לדחות כל אחד מהם ולומר ששטרו פרוע. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ אותם אנשים כדי שיידעו במי המדובר, יְשַׁלְּשׁוּ – יכתבו שלשה דורות, ושם הסב שונה. ואִם הָיוּ מְשׁוּלָּשִׁין, שאף שם הסב שוה, יִכְתֹּב סִימָן כל שהוא, כגון שאחד מהם גבוה או נמוך, יכתבו כן בשטר. אִם הָיוּ מְסֻמָּנִין – שוים גם בסימניהם, יִכְתֹּב כֹּהֵן, אם היה אחד מהם כהן וחבירו אינו כהן.
