יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק ח, שיעור 232

משנה

כפי שהתבאר לעיל, יש חילוקים בין חיובי תשלומים של שואל לבין חיוביו של השוכר, ומשנתנו עוסקת בדינו של אדם שאין ידוע אם בעת האונס [שהשואל חייב בזה והשוכר פטור] היה דינו כשל שואל או כשל שוכר: הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי הַיוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי יוֹם, שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר, או שקיבל מחבירו שתי פרות, שָׁאַל פרה אַחַת וְשָׂכַר פרה אַחַת, וָמֵתָה אחת מהן, הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר שְׁאוּלָה מֵתָה, או לגבי האופן ששאלה היום ושכרה למחר, אומר המשאיל בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, או באופן הראשון ששאלה חצי היום, אומר המשאיל בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה, וְהַלָּה – השואל, אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אם היתה שאולה, חַיָּב לשלם עליה, והטעם לדין זה יבואר בגמרא.

ואם הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר שהפרה השְׂכוּרָה מֵתָה, או באופן שהושכרה לו פרה אחת ליום של שכירות ויום של שאלה, טוען שבְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, או בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, וְהַלָּה – המשכיר אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, פָּטוּר, כיון שבמקום שהתובע טוען שמא אין הנתבע חייב לשלם.

זֶה – התובע, אוֹמֵר בטענת ודאי שמתה השְׁאוּלָה, וְזֶה – הנתבע אוֹמֵר בטענת ודאי שמתה השְׂכוּרָה, יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה.

זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ, והיינו כדעת סומכוס, האומר שממון המוטל בספק, חולקים. אבל לדעת חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה.

 

 

גמרא

שנינו במשנה שאם המשאיל טוען טענת ברי שהשואל חייב לו, והלה אומר איני יודע, חייב השואל לשלם. תמהה הגמרא, שַׁמְעָת מִינָּהּ – משמע לכאורה מדין זה של משנתנו, שהאומר לחבירו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, חַיָּב, והרי נחלקו אמוראים בדין זה, ולכאורה תהיה קושיא ממשנתנו על רב נחמן הסובר שבאופן זה שאומר הנתבע איני יודע, פטור הוא מלשלם. מתרצת הגמרא, כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן בענין אחר, שמדובר בְּאופן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן – שהתחייב לו הנתבע שבועה ממקום אחר, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, הָכָא נַמֵּי – אף במשנתנו מדובר בְּאופן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה ביניהם ממקום אחר, וכיון שהתחייב לו הנתבע שבועה ואינו יכול להשבע, משלם. ומבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן שייך שיהיה ביניהם עֵסֶק שְׁבוּעָה, ומבארת, כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, האומר לחבירו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר, אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים זוּז, וְהַשְּׁאָר אֵינִי יוֹדֵעַ, כיון שהודה במקצת החוב התחייב שבועת התורה ככל מודה במקצת, אך כיון שאמר על השאר 'איני יודע' אינו יכול להשבע להכחיש את טענת התובע, ומִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם, וּמַשְׁכַּחַת לָהּ – וניתן למצוא אופן דומה אף במשנתנו, הרֵישָׁא של משנתנו [לגבי האופן שטוען שמתה בזמן ההשאלה], עוסקת בְּתַרְתֵּי – באופן שהשאיל לו שתי פרות, וְסֵיפָא [לגבי האופן שטוען שהפרה השאולה מתה], עוסקת בִּתְלָת – באופן שהשאיל לו שלש פרות, ומבארת הגמרא, רֵישָׁא בְּתַרְתֵּי, דְאָמַר לֵיהּ המשאיל לשואל, שְׁתֵּי פָּרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, פַּלְגֵּיהּ דְּיוֹמָא – מחצית היום היו שתיהן בִּשְׁאֵלָה, וּפַלְגֵּיהּ דְּיוֹמָא – ומחצית היום היו שתיהן בִּשְׂכִירוּת, אִי נַמֵּי – או שהיו שתיהן חַד יוֹמָא [-יום אחד] בִּשְׁאֵלָה, וְחַד יוֹמָא בִּשְׂכִירוּת, וּמֵתוּ תַּרְוַיְיהוּ בְּעִידַּן שְׁאֵלָה – ומתו שתיהן ביום או בשעות שהיו שאולים לך, ועליך לשלם לי דמי שתיהן. ואָמַר לֵיהּ שׂוֹכֵר, אִין – אכן כדבריך, חֲדָא בְּעִידַּן שְׁאֵלָה מֵתָה – אחת מהן מתה בזמן שהיתה שאולה, ועלי לשלם לך את דמיה, וְאִידָךְ – ואילו השניה, לֹא יָדַעְנָא אִי בְּעִידַּן שְׁאֵלָה מֵתָה אִי בְּעִידַּן שְׂכִירוּת מֵתָה – איני יודע אם מתה בזמן שהיתה שאולה או בזמן שהיתה שכורה, דְּבאופן זה מתחייב הוא שבועת מודה במקצת, ומִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, שהרי אינו יודע מה אירע, מְשַׁלֵּם. וסֵיפָא בִּתְלָת, דְאָמַר לֵיהּ בעל הפרות, שָׁלֹשׁ פָּרוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, תַּרְתֵּי – שתים בִּשְׁאֵלָה, וַחֲדָא בִּשְׂכִירוּת, וּמֵתוּ הַנֵּי תַּרְתֵּי דִּשְׁאֵלָה – ומתו אותן שתים שהשאלתי לך, וְאָמַר לֵיהּ שׁוֹאֵל, אִין – אכן, חֲדָא דִּשְׁאֵלָה מֵתָה, וחייב אני לך את דמיה, וְאִידָךְ – והשניה שמתה, לֹא יָדַעְנָא – איני יודע, אִי דִּשְׁאֵלָה מֵתָה, וְהַךְ דְּקַיְימָא – ואותה פרה שנשארה דִשְׂכִירוּת הִיא, וחייב אני לשלם לך שתי פרות, כתביעתך, אוֹ דִשְׂכִירוּת מֵתָה – או שהפרה השניה שמתה היתה הפרה השכורה בידי, ופטור אני עליה, וְהַךְ דְּקַיְימָא – ואותה פרה שנשארה בידי, דִּשְׁאֵלָה הִיא, ואם כן איני חייב לך אלא פרה אחת, ובאופן זה חייב הוא שבועת מודה במקצת, ואינו יכול להשבע כיון שאומר בעצמו שאינו יודע, דְּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם.

 

 

גַּרְסִינָן במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל [וּמַאֲכִיל] (קיב.), אָמַר רָבָא, הִנִּיחַ לָהֶן [אֲבִיהֶן] פָּרָה שְׁאוּלָה – אדם שמת, והיו בכלל נכסיו פרה שהושאלה לו לזמן מסוים שעדיין לא הסתיים, מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ היורשים כָּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ, כיון שאביהם מוריש להם את זכות השימוש שהיתה לו בפרה זו, ואם מֵתָה הפרה ברשותם, אֵין חַיָּיבִין בְּאוֹנְסֶיהָ, כיון שהם לא קיבלו על עצמם אחריות על פרה זו. ואם כִּסְבוּרִין – היו היורשים סבורים שפרה זו שֶׁל אֲבִיהֶן הִיא, ומחמת כן טְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ, מְשַׁלְּמִים דְּמֵי בָּשָׂר בְּזוֹל, שהרי נהנו מבשרה, השייך למשאיל, אך כיון שלא התכוונו להזיקו אינם חייבים בשוויה המלא של הפרה, שהרי יכולים הם לומר שאילו היו יודעים שאינה של אביהם לא היו אוכלים אותה כלל, אלא משלמים מחיר זול, שכל אדם מוכן לשלם תמורתו, והיינו שני שליש ממחירה האמיתי. הִנִּיחַ לָהֶן [אֲבִיהֶן] אַחֲרָיוּת נְכָסִים – אם הוריש להם אביהם קרקעות, הרי הן משועבדות לבעל הפרה, ובין אם אירע לה אונס, ובין אם טבחוה ואכלוה, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם את שווייה המלא של הפרה, מנכסי אביהם. וּבְפֶרֶק אֵלּוּ נַעֲרוֹת (כתובות לד:) [נַמֵּי] אִיתֵיהּ – גם כן מובא דין זה.

 

 

שנינו במשנה, 'זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלָה, וְזֶה אוֹמֵר שְׂכוּרָה וְכוּ' ישבע השוכר ששכורה מתה'. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע מתחייב הוא בשבועה, והרי מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, שהרי הוא תובעו בפרה שאולה, והוא מודה לו בפרה שכורה, והרי זה כתבעו חטים והודה לו בשעורים, שפטור אפילו משבועה. מתרצת הגמרא, אָמַר עוּלָא, כוונת משנתנו שנשבע עַל יְדֵי גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה, כלומר, שמגלגל עליו שבועה זו ממקום אחר, ומבארת הגמרא איזו שבועה חייב לו השוכר, שאגבה יכול המשכיר לגלגל עליו שבועה זו ששכורה מתה, דְּאָמַר לֵיהּ בעל הפרות, אף לדבריך, שהשכורה היא שמתה, אִישְׁתַּבַּע לִי אֵיזוֹ מִיהַת דְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הרי חייב אתה להשבע שהיא מתה כדרכה, ולא בפשיעתך, וּמִיגּוֹ – ומתוך כך דְמִישְׁתַּבַּע דִּכְדַרְכָּהּ מֵתָה, מגלגל עליו שבועה נוספת, ומִישְׁתַּבַּע נַמִּי דִשְׂכוּרָה מֵתָה – ועליו להשבע גם כן שהשכורה היא שמתה.

 

 

שנינו במשנה, 'זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלוֹקוּ'. אומרת הגמרא, הָא מַנִּי – כדעת מי נשנתה משנתנו, כדעת סוּמְכוּס הִיא, דְּאָמַר, מָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק, חוֹלְקִים. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, בכל מקום שיש ספק ממון, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, ואף כאן מספק אין המשאיל יכול להוציא מהשואל ממון.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)