יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק ח, שיעור 234

אָמַר רַב הוּנָא, הַשּׁוֹאֵל קַרְדֹּם [-גרזן] [מֵחֲבֵירוֹ], כאשר בִּיקַּע בּוֹ את העץ, והיינו כשהתחיל להשתמש בו, קְנָאוֹ לימי שאילתו, וְלֹא מָצִי מַשְׁאִיל הֲדַר בֵּיהּ – ואין המשאיל יכול לחזור בו ולתבוע ממנו שישיב לו את הגרזן קודם סיום זמן ההשאלה. וּפְלִיגָא – ורב הונא חולק על דבריו דְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, [כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, שאדם הקונה כלי מחבירו, כיון שמשכו קנאו, ואף שעדיין לא שילם את דמיו, כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין, ומיד כשמשך השואל את הכלי השאול, קנאו לענין שאילתו, ואין המשאיל יכול לחזור בו. מסייעת הגמרא לדברי רב הונא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו אף בברייתא כדברי רב הונא], כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּלָקוֹחוֹת, כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בְּשׁוֹמְרִין. מוסיפה הברייתא ואומרת, וּכְשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֶה במכירה גמורה בְּכֶסֶף, וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה – שמחזיק הקונה בקרקע בדרך בעלות, כגון שגודר את הקרקע או מניח מנעול בפיתחה, כָּךְ שְׂכִירוּת קַרְקַע, נִקְנָה לשוכר בְּכֶסֶף, וּבִשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה, וכיון שנעשה אחד מקנינים אלו, אין אחד מהם יכול לחזור בו.

 

 

אָמַר שְׁמוּאֵל, הַאי מַאן דְּגָזַל חֲבִיצָא דְּתַמְרֵי [מֵחַבְרֵיהּ] – הגוזל מחבירו כמות של תמרים מדובקים יחד, המכונים 'חביצא', וְאִית בֵּיהּ חַמְשִׁין תַּמְרֵי – ויש ב'חביצא' שכזו חמישים תמרים, אִי מִזְדַּבַּן אַגַּב הֲדָדֵי – ואם מוכרים את כל החמישים יחד, מִזְּבַן בְּחַמְשִׁין נָכִי חֲדָא – הרי הם נמכרים בחמשים פחות אחד, כלומר בארבעים ותשע פרוטות, וַחֲדָא חֲדָא לְחוּדֵיהּ – ואם הוא מוכר כל תמר בפני עצמו, מִזְדַּבַּן בְּחַמְשִׁין – יכול הוא למוכרם בחמישים פרוטות, כל תמר בפרוטה, (להדיוט) מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין פְּרִיטֵי נְכֵי חֲדָא – הרי הוא משלם ארבעים ותשע פרוטות, כדרך שהיה הנגזל מקבל אם היה מוכר את הכל יחד. (להקדש משלם חמשים וחומשייהו). וְכֵן בְּמַזִּיק, אם הזיק לחברו חביצא שכזו, משלם לו רק ארבעים ותשע פרוטות, וְלֹא לֵימָא לֵיהּ – ואין הנגזל או הניזק יכולים לטעון כנגדו, אֲנָא חֲדָא חֲדָא הַוָה מַזְבִּינָא לֵיהּ – אני הייתי מוכרם אחד אחד, והייתי מרויח חמשים פרוטות. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון ש'שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה' תְּנָן – שנינו במשנה, פֵּרוּשׁ, בהמה של אדם שאכלה ערוגה של ירקות בשדה של אדם אחר, אין שמים את הערוגה שהוזקה לבדה, אלא שָׁמִין כַּמָּה שַׁוְיָא (כולה) [בֵּית סְאָה] בִּכְלַל הַשָּׂדֶה, כלומר, אם היה בעל השדה בא למכור את שדהו כמו שהיא, עם הירקות שבה, כמה היו מפחיתים לו מדמי הקרקע מחמת אכילת הבהמה [ולמדו זאת חכמים (ב"ק נח:) מהפסוק 'וביער בשדה אחר' שאומדים את הנזק ביחס ל'שדה אחר', כלומר, לשאר השדה של הניזק], ואף כאן יש להקל על המזיק או הגזלן, ולחייבו לשלם כפי הערך הקטן של החביצא. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא.

 

 

אָמַר רָבָא, הַנֵּי שָׁקוֹלָאֵי – אותם סבלים, דְּתַבְרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא דְחֶנְוָנָאָה – ששברו חבית יין של חנווני בשעה שעבירוה ממקום למקום, ושווייה של אותה חבית תלוי בזמן מכירתה, בְּיוֹמָא דְּשׁוּקָא מִזַּבְּנָא בַּחֲמִשָּׁה – ביום השוק נמכרת החבית בחמשה דינרים, בִּשְׁאָר יוֹמֵי מִזַּבְּנָא בְּאַרְבָּעָה – ואילו בשאר הימים היא נמכרת בארבעה דינרים, אַהַדְרוּ לֵיהּ בְּיוֹמָא דְּשׁוּקָא – אם הם מחזירים לו את דמי נזקו ביום השוק, נַהְדְּרוּ לֵיהּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא – עליהם להשיב לו חבית של יין אחרת, שיוכל למוכרה ולהרויח חמשה זהובים, בִּשְׁאָר יוֹמֵי – ואם הם משלמים לו בשאר הימים, נַהְדְּרוּ לֵיהּ אַרְבָּעָה – משלמים לו ארבעה דינרים בלבד, כשווי החבית באותם ימים. וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר כלל זה אֶלָּא באופן דְּלֹא הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵיהּ – שמחמת שבירת החבית על ידי הסבלים לא היה לאותו חנווני יין למכור ביום השוק, והפסיד, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵיהּ – אך אם היה לו יין אחר, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְזַבּוּנֵי – היה לו למכור את אותו יין ביום השוק, וכיון שלא עשה כן, הרי זו ראיה שגם אם היה לו את אותה חבית יין ששברו לו הסבלים לא היה מוכרה, ואפילו אם מחזירים לו ביום השוק, נותנים לו רק ארבעה דינרים.

וּבכל אופן שמשלמים לו, מְנַכֵּי לְהוּ – הרי הם מנכים לו מדמי החבית את אֲגַר טִרְחֵיהּ – שכר טרחתו, כלומר, שהרויח שאינו צריך לטרוח במכירת החבית, וּדְמֵי בַּרְזָנְיָאתֵיהּ – וכן מנכים לו את דמי הברז שהיה צריך להתקין בחבית כדי למוכרה, ואומדים כמה היה מוכן אדם להפחית מדמי החבית כדי למנוע מעצמו את טורח מכירתה ודמי הברז, ומפחיתים להם סכום זה ממה שעליהם לשלם.

 

 

משנה

משנתנו עוסקת בקנין הנעשה שלא בפני הדבר הנקנה, ולאחר הקנין התברר שחל שינוי בחפץ הנקנה, ולא ידוע האם שינוי זה חל קודם הקנין או לאחריו: הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַחֲמוֹר, וקנין חליפין נעשה על ידי משיכת החמור אף שלא בפני הפרה, וְיָלְדָה – ולאחר מכן ראו שהפרה ילדה עגל, אך אין ידוע אם נולד קודם הקנין, ונשאר של המוכר, או לאחר הקנין והרי הוא של הקונה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ הכנענית תמורת כסף שלא בפניה, וְיָלְדָה, ובשני המקרים, זֶה – המוכר אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]מָכַרְתִּי יָלְדָה הפרה או השפחה, והולד שלי, וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי יָלְדָה, יַחֲלֹקוּ.

המוכר לחבירו 'עבד' סתם, והָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְכֵן המוכר לחבירו 'שדה' סתם, והיו לו שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי, וְהַלָּה – המוכר אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, זָכָה בַּגָּדוֹל. ואם הַמּוֹכֵר אוֹמֵר קָטָן מָכַרְתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין לוֹ אֶלָּא קָטָן. זֶה – הקונה אוֹמֵר גָּדוֹל, וְזֶה – הלוקח אוֹמֵר קָטָן, נמצא שהמוכר 'מודה במקצת', וחייב שבועת התורה, ולכן יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכָר, ומקבל הלוקח את הקטן. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלֹקוּ.

 

 

גמרא

שנינו במשנה שבאופן שיש ספק האם ילדה הפרה או השפחה לפני הקנין או לאחריו, חולקים המוכר והקונה בולד. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע הדין הוא שיַחֲלוֹקוּ, נֶיחֱזֵי בִּרְשׁוּתָא דְּמַאן קָיְימָא – נראה ברשותו של מי נמצא הולד, וְלֶהֱוֵי אִידָךְ – ויהיה חבירו בדין 'הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה'. מתרצת הגמרא, אָמַר רבי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו עוסקת בְּפָרָה הָעוֹמֶדֶת בַּאֲגָם, וְשִׁפְחָה דְּקַיְימָא [-הנמצאת] בְּסִימְטָא, שהם מקומות של הפקר, שאינם שייכים לאחד מהם. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְנוֹקְמָהּ אַחֲזָקָה דְּמָרָהּ קַמָּא – הרי יש לנו להעמיד את הולד בחזקת הבעלים הראשון, והיינו המוכר, שבודאי היה הולד שייך לו קודם המכירה, וְלֶיהֱוֵי אִידָךְ – ויהיה חבירו בדין 'הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה', וכל זמן שאינו מביא ראיה שקנה גם את הולד, והיינו שנולד הולד לאחר מעשה המכירה, אינו יכול להוציאו מיד המוכר. וְאוּקִימְנָא – ותירצה הגמרא שיש להעמיד את משנתנו כְּשיטת סוּמְכוּס, דְּאָמַר, מָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָּפֵק, חוֹלְקִין, ואילו לדעת חכמים באמת יהיה הולד בחזקת המוכר, ועל הלוקח להביא ראיה לדבריו. ואמנם אף סומכוס לא אמר את דינו באופן שהם טוענים טענת ברי, וּתְנִי – וכך יש לשנות את משנתנו, זֶה אוֹמֵר שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי ילדה, וְזֶה אוֹמֵר שֶׁמָּא מִשֶּׁלָּקַחְתִּי ילדה, יחלוקו. אֲבָל בְּבָרִי וּבָרִי, שכל אחד טוען שבודאי נולד הולד בחזקתו, אוֹ בְּבָרִי וְשֶׁמָּא, שאחד מהם טוען טענתו בברי וחבירו טוען טענת שמא, אַף עַל גַב דְּקַיְימָא בַּאֲגַם וּבְסִימְטָא – גם אם עומדת הפרה באגם והשפחה בסימטא, מוֹקְמִינָן לָהּ אַחֲזָקָה דְּמָרָהּ קַמָּא – מעמידים את הולד בחזקת המוכר, שהוא הבעלים הראשונים, וַהֲוֵי אִידָךְ – וחבירו הוא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ ועָלָיו הָרְאָיָה. וְתַנְיָא נַמֵּי כִּי הַאי גַּוְונָא – ושנינו כעין זה גם בברייתא בדין דומה, הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, ובמשיכת החמור נקנית הפרה בכל מקום שהיא, וְיָלְדָה הפרה בינתיים, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ, וְיָלְדָה בינתים, זֶה אוֹמֵר [-אחד מהם טוען בברי] בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה, וְהַלָּה [-וחבירו] שׁוֹתֵק כיון שאינו יודע, זָכָה הטוען טענת ברי. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יַחֲלוֹקוּ. זֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי, וְזֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ יָלְדָה, וישאר הולד בחזקתו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים על האופן של מכירת שפחה ואוֹמְרִים, אֵין נִשְׁבָּעִין לֹא עַל הָעֲבָדִים וְלֹא עַל הַקַּרְקָעוֹת.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)