יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק י, שיעור 273

משנה

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, שהיה הבית שייך לאדם אחד והעלייה שעל גביו שייכת לאדם אחר, שֶׁנָּפְלוּ, ועתה האבנים והעצים מפוזרים, ואין ניכר למי שייכת כל אבן וכל עץ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר. וְאם היו חלק מהאבנים שלמות וחלקן שבורות, ויודעים באיזה אופן נפלו הבית והעלייה, וְרוֹאִין אֵלוּ אֲבָנִים רְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר – בודקים האם לקה יסוד הבית וממילא נפלה גם העליה, שאז האבנים התחתונות הן השבורות, והעליונות שלמות, או שנפל בדרך חבטה וממילא אבני העליה שנפלו למרחק הן השבורות והתחתונות שלמות, ולפי זה חולקים בשבורות ובשלמות. אם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, והן שלמות, ושכנגדו מודה לו במקצתן ואומר על השאר שאינו יודע, נוֹטְלָן – נוטל את כולן וְעוֹלוֹת לו מִן הַחֶשְׁבּוֹן, דכיון שהלה מודה במקצת הרי הוא חייב שבועת התורה ככל מודה במקצת, וכיון שאומר על השאר איני יודע הרי אינו יכול להשבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול להשבע, חייב לשלם. אבל אם אומר על כל האבנים שאינו יודע, הרי הוא נשבע שאינו יודע, וחולק עם חברו בשוה.

 

 

גמרא

מקשה הגמרא, מִדְּקָתָּנֵי – מכך ששנינו בסֵיפָא, 'רוֹאִין אֵלּוּ אֲבָנִים רְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר', מִכְּלַל דְּאִיכָּא לְמֵיקָם עֲלַהּ דְּמִילְּתָא – מוכח שניתן לעמוד על בירור הדבר, ולדעת אִי בַּחֲבָטָא נָפַל – האם נפל הבית בדרך חבטה, שאז האבנים העליונות הן השבורות, אִי בַּחֲבָסָא נָפַל – או שנפל באופן שלקו יסודות הבית, והאבנים תחתונות הן השבורות, אִי הָכֵי – ואם כן קשה, רֵישָׁא נַמֵּי אַמַּאי חוֹלְקִין – מדוע ברישא אמרה המשנה שחולקים באבנים בשוה, ומשמע שחולקים בשבורות ובשלימות בשוה, ואין לאחד מהם יותר מלחבירו, נֶיחֱזֵי – והרי יש לנו להתבונן ולראות, אִי בַּחֲבָטָא נָפַל עִלִּיָּיתָא מִיתַּבְרָא – אם נפל בדרך חבטה, שהחלק העליון נפל למרחק גדול יותר והחלק התחתון נפל תחתיו, הרי אנו יודעים מכך שהאבנים העליונות הן השבורות, וְאִי בַּחֲבָסָא נָפַל – אך אם לקו יסודות הבית ומחמת כן נפל, תַּתַּיָּאתָא מִיתַּבְרָא – אנו יודעים שהאבנים התחתונות הן השבורות, ומדוע אם כן חולקים בשוה.

מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, שחולקים בשוה, אלא באופן דְּנָפַל בְּלֵילְיָא – שנפל הבית בלילה, ואין ידוע באיזו דרך נפל. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְלֶיחֱזִינְהוּ לְצַפְרָא – והרי ניתן לראות בבוקר באיזה אופן מוטלות האבנים, ולפי זה להבין כיצד אירעה הנפילה. מתרצת הגמרא, דְּפַנִּינְהוּ – מדובר באופן שבבוקר פינו את האבנים למקום אחר. ממשיכה הגמרא ומקשה, וּלְשַׁיּוֹלֵיהּ לְמַאן דְּפַנִּינְהוּ – נשאל את אותם שפינו את האבנים באיזו דרך היו האבנים מוטלות. ומתרצת, דְּפַנִּינְהוּ – מדובר כשפינו אותם אנשים שונים מבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, שהיו מהלכים בדרך ופינו לעצמם את הדרך הליכתם, וְאַזְלֵי לְהוּ – והלכו להם כל אחד למקומו. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְלֶיחְזֵי בִּרְשׁוּתָא דְּמַאן יַתְבָא – נראה ונתבונן בחלקו של מי מהם נמצאות האבנים השלימות, וְלֶיהֱוֵי אִידָךְ – ויהיה דינו של השני 'הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה', ולא יוכל ליטול את השלימות לעצמו עד שיביא ראיה שהם שלו. ומתרצת, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דינים אלו אלא באופן דְּנָקַט בִּרְשׁוּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ – שהאבנים נמצאים ברשות של שניהם, ולא ברשות של אחד מהם. אִי נַמֵּי – וכן גם ניתן לומר שהיו האבנים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שהיא רשות שאינה של שניהם, ואין אחד מהם מוציא מחבירו. וְאִי בָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר, שכיון שהם שותפים בקרקע, הרי שׁוּתָּפִין כִּי הַאי גַּוְונָא לֹא קַפְּדֵי אַהֲדָדֵי – אין דרך השותפים להקפיד זה על זה במקום הנחת האבנים, וְלכן אַף עַל גַב דְּפַנִּינְהוּ חַד לִרְשׁוּתֵיהּ – אף שפינה אחד מהם את האבנים לחלק עצמו שבחצר המשותפת, לֹא הַוְיָא חֲזָקָה – אין הוא נחשב כמוחזק כנגד שותפו, ולא שייך לומר בזה המוציא מחבירו עליו הראיה.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)