מסכת בבא קמא, פרק ג, משנה ז

משנה ז: הַמְבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר, חַיָּב:

משנתנו עוסקת בדינו של אדם המזיק, ומבארת שאין חילוק באיזה מקום היה המזיק ובאיזה מקום היה הניזק, כיון שלעולם מוטלת האחריות על האדם להזהר שלא יזיק במעשיו.
אדם הַמְבַקֵּעַ עצים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שלו, וניתזו חתיכות מהעץ, או שהתנתק הגרזן מחיבורו וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, או שהיה מבקע עצים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שניתזו לשם הקיסמים, או שהיה מבקע בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שלו, וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד של אדם אַחֵר, בכל האופנים הללו חַיָּב המבקע בתשלומי הנזק, כיון שהיה לו להזהר שלא יזיק במלאכתו.