מסכת ביצה, פרק א, שיעור 10

משנה

בזמן המשנה היו חלק מהחנויות עשויות כמו קופות גדולות שאינן מחוברות לקרקע, ובלילה סגורים החלונות שלהם בתריסים, וביום מוציאים את אותם תריסים ותולים אותם בחבלים המחוברים לקופות, ושוטחים את הסחורה על גבי אותם תריסים. משנתנו דנה בדינם של חנויות אלו ביום טוב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְקִין אֶת הַתְּרִיסִין של החנויות בְּיוֹם טוֹב, כדי להוציא משם מאכלים לצורך יום טוב (והאופן שמותר למכור מאכלים ביום טוב הוא כשהחנוני מכיר את הקונה, ואינם מזכירים מחיר, אלא סומך עליו שישלם לו לאחר יום טוב), וטעם האיסור הוא כיון שהם סוברים שיש 'בנין' ו'סתירה' בכלים, ופתיחת התריסים נחשבת כמלאכת 'סותר' האסורה ביום טוב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר, כיון שהם סוברים שאין בנין וסתירה בכלים, ולא רק שמותר לפתוח את התריסים, כדי להוציא את המאכלים, אלא לאחר שהוצאו המאכלים מותר אף להחזיר את התריסים למקומם. ובגמרא יבואר עוד באילו אופנים נאמרו דינים אלו.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין ביום טוב, לֹא אֶת הַקָּטָן, וְלֹא אֶת הַלּוּלָב, וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה, מרשות היחיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שאין בהם צורך אוכל נפש, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.

גמרא

שנינו במשנה, 'בית שמאי אומרים, אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין'. מבררת הגמרא, מַאי תְּרִיסִין – באילו תריסים עוסקת משנתנו. ומבארת, אָמַר עוּלָא, מדובר במשנה בתְּרִיסֵי חֲנֻיּוֹת, דְּבָעֵי לְאַפּוּקֵי תַּבְלִין – שרוצה בעל החנות להוציא משם תבלין לצורך האכילה ביום טוב, וטעמם של בית הלל שהתירו אף להחזיר את התריסים למקומם, כיון דְּאִי לֹא שָׁרִית לֵיהּ לְהַחְזִיר – אם לא יתירו לו להחזיר את התריסים, לֹא פָּתַח כלל, וְאָתִי לְאִימְנוּעֵי – וימנעו האנשים מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב, כיון שלא יסכים החנוני למכור להם דברי מאכל ביום טוב. אֲבָל דְּבָתֵּי – תריסים של קופות הנמצאות בתוך הבתים, לֹא – אין לסוגרם ביום טוב, דְּכֵיוָן דְּבִּרְשׁוּתֵיהּ נִינְהוּ – כיון שהקופות נמצאות בתוך רשותו, פָּתַח – יפתחם כדי למכור לאחרים מאכלים, וְלֹא מִימְנַע – ולא ימנע מלמכור אף שאינו רשאי לסוגרם, דכיון שהם בתוך הבית אינו חושש להשאירם פתוחים.

תנאי נוסף: וּכְשֶׁיֵּשׁ לָהֶן – לאותם תריסים צִיר מִן הַצַּד, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּאָסוּר – לדברי הכל אסור לפותחם ולסוגרם, לבית שמאי כיון שיש בניה וסתירה בכלים, ולבית הלל גזירה היא שגזרו חכמים, מחשש שיבוא לתוקעם בחוזקה או על ידי מסמר ויש בכך משום איסור בניה ממש, וַאֲפִילוּ בתריסים דְחֲנוּיּוֹת, שיש טעם להתיר זאת משום שמחת יום טוב, מכל מקום הדבר אסור. וְתריסים שֶׁאֵין לָהֶן צִיר כָּל עִיקָּר (-כלל), אלא התריס מונח בחלל החלון, וננעל על ידי בריחים הקבועים בכותל הפנימי סמוך לחלון, העוברים בתוך הטבעות הקבועות בחלון (מאירי), כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל מותר לפתוח ולסגור את התריסים, וַאֲפִילּוּ דְּבָתֵּי – ואפילו בתריסים של בית, שאין בהם טעם מיוחד להתיר משום שמחת יום טוב, מכל מקום אין בזה חשש איסור כלל. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקת בית שמאי ובית הלל היא רק בְּאופן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר בָּאֶמְצַע, והיינו שיש חור באמצע התריס, ותוחב בו מקל קטן ומחברו בכך לכותל הקופה, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי שהדבר אסור, אף שאין זה בניה וסתירה האסורים, מכל מקום גַּזְרִינָן – גזרו בזה חכמים איסור מִשּׁוּם אופן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר מִן הַצַּד, שבזה יש איסור גמור. וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי, לֹא גַּזְרִינָן, כיון שאף באופן שיש צירים מן הצד אין בפתיחתם וסגירתם משום איסור תורה, אלא רק חשש שמא יתקע ויעבור איסור, ולכן באופן שיש ציר באמצע לא גזרו איסור כלל.

אָמַר עוּלָא, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הִתִּירוּ חכמים סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן, כלומר, התירו חכמים איסור מסוים, אף שאין בו עצמו צורך, רק מחשש שאם לא נתיר אותו ימנעו בני אדם מעשיית מעשה אחר, שיש בו צורך, וְאֵלּוּ הֵן, הנחת עוֹר של בהמה שנשחטה ביום טוב לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן – במקום דריסת רגלי בני אדם, שאם לא נתיר זאת יפסיד האדם את העור, וימנע מלשחוט בהמות ביום טוב. וַחֲזָרַת רְטִיָּה בְּמִקְדַּשׁ – החזרת תחבושת הכרוכה על ידו של כהן העובד בבית המקדש, לאחר שהסירה כדי לעבוד עבודה ללא חציצה, שאם לא נתיר לו להחזירה לא יסירנה כלל, ולא יעבוד עבודה. וּתְּרִיסֵי חֲנֻיּוֹת, שהתירו חכמים להחזירם ביום טוב למקומם אף שאין בהחזרה זו צורך יום טוב, כיון שאם לא נתיר לו זאת, לא יפתח כלל, ותימנע שמחת יום טוב.

שנינו במשנה, 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְכוּ' ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין'. מבארת הגמרא את טעם המחלוקת, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי, לֹא אַמְרִינָן – אין אומרים שמִתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה ביום טוב לְצוֹרֶךְ, הוּתְּרָה נַמִי (-גם) שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי, מִתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ, הוּתְּרָה נַמִי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'לְצוֹרֶךְ' האמור כאן, היינו לְצוֹרֶךְ אֲכִילָה, שהותרה מלאכת הוצאה ביום טוב כאשר היא נעשית לצורך אוכל נפש, וְ'שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ' אין הכוונה שלא לצורך כלל, אלא שלא לצורך אוכל נפש, כְּגוֹן קָטָן, וְלוּלָב, וְסֵפֶר תּוֹרָה, וְהוּא הַדִּין לְכֵלִים אחרים שיש בהם צורך לאדם. אֲבָל אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שאין בהם צורך כלל, אֲפִילוּ בֵית הִלֵּל אָסְרֵי. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, שכל הוצאה שיש בה צורך קצת לאדם, מותרת ביום טוב, אף שאינה צורך אוכל נפש.