מסכת ביצה, פרק א, שיעור 14

גמרא

שנינו במשנה, 'משלחין כלים בין תפורים ובין שאינן תפורים, אף על פי שיש בהם כלאים'. תמהה הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין המשנה לגבי תְּפוּרִין, דחֲזוּ לְמַּלְבּוּשׁ – ראויים הם ללבישה. שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים נַמֵי – גם כן מובן הדין, שמותר לשולחם, כיון דחֲזוּ לְכַסוּיֵי – ראויים הם להתכסות בהם, אֶלָּא בגדים שיש בהם כִּלְאַיִם, ואסור ללובשם או להתכסות בהם, לְמַאי חָזוּ – לאיזה שימוש הם ראויים ביום טוב, שמחמת כן מותר לשולחם. מוסיפה הגמרא, וְכִי תֵּימָא – ואם תרצה לומר דחֲזוּ לְמַזְגָא עָלַיְיהוּ – שראויים הם לישיבה על גביהם, וְהָתַּנְיָא בברייתא בדרשת הפסוק (ויקרא יט יט) 'וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ', שדווקא בדרך העלאה על הגוף אסור להשתמש בבגד שעטנז, אֲבָל אַתָּה מַצִיעוֹ תַּחְתֶּיךָ, זהו רק מעיקר דין התורה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, לשבת על גבי בגד שעטנז, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָה אַחַת (-חוט אחד) מבגד השעטנז עַל בְּשָׂרוֹ, ובבגד גדול וגס אפילו חוט אחד יכול לחמם את המקום שהוא נכרך בו על בשרו, ונמצא שנהנה מהכלאיים בדרך לבישה, וכיון שאפילו הישיבה על בגדים אלו אסורה מדרבנן מדוע מותר לשולחם ביום טוב. וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסִיק מִידֵי בֵּינֵי בֵּינֵי – ואם תרצה לומר שמותר לשבת על הכלאיים כאשר יש בגד אחר המפסיק בינו לבין הכלאים, שבאופן זה אין חשש שיכרך עליו חוט מבגד הכלאים, וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל, מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – בשם העדה הקדושה שבירושלים (וזהו כינוי לרבי יוסי בן המשולם ורבי שמעון בן מנסיא (ירושלמי מע"ש פ"ב ה"ט)), אֲפִילוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת המונחות זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְכִלְאַיִם בֵּינֵיהֶן, אָסוּר לִישָׁן עֲלֵיהֶן, ואם כן אף באופן כזה לא ניתן להשתמש בבגד כלאיים. וְאֶלָּא אם תרצה לומר שניתן להשתמש בו בְּתורת וִילוֹן, וְהָאָמַר עוּלָא, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ וִילוֹן (טָמֵא) – מקבל טומאה, ומדוע אינו נחשב כקיר מקירות הבית, שאינו מקבל טומאה, מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ, וכיון שנחשב הוא כבגד לענין קבלת טומאה, יש להחשיבו כבגד גם לענין איסור כלאיים.

מתרצת הגמרא, אֶלָּא, מדובר בְּקַשִׁין – בבגדים קשים, שאינם מחממים כלל, ובאופן זה מותר לשכב עליהם, כִּי הָא – וכמו דין זה דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא – אותו לֶבֶד קשה דְּנָרָשׁ – של המקום ששמו נָרָשׁ, שַׁרְיָא – מותר לשבת עליו, כיון שהוא קשה ואינו מחמם כלל, ואין חוט עשוי להימשך ממנו ולהיכרך על האדם היושב עליו. עַרְדְּלִיס – כמין לֶבֶד שהיו מניחים תחת העקב, וּצְרָרֵי דְּזוּזֵי וְדִפְשִׁיטֵי וּדְבִיזְרָנֵי – ומין תיק שהיו מניחים בו מעות וזרעים, גם אם הם עשויים מצמר ופשתן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם איסור כִּלְאַיִם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת נדה, לגבי איסורי כלאיים: גַּרְסִינָן בְּמסכת נִדָּה (סא:), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם – בגד צמר שיש בו חוט של פשתן, אך אין ידוע היכן הוא אותו חוט וממילא אי אפשר להוציאו ולהכשירו, הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שמא יחזור העובד כוכבים וימכרנו לישראל בחזקת כשרות, ואותו ישראל לא יוכל לדעת שיש בבגד חוט של כלאיים, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מִרְדַּעַת לַחֲמוֹר, מחשש שמא יקרע בגדו של האדם, ויחתוך חתיכה מהמרדעת ויתפרנה בבגדו, ויתכן שבאותה חתיכה יהיה החוט של הכלאיים, אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת, שהרי המת פטור מן המצוות. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם, צוֹבְעוֹ, וּמֻתָּר, והטעם לכך, דְּעַמְרָא וְכִיתְּנָא לָא סָלֵיק לְהוּ צִיבְעָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – כיון שהצמר והפשתן אינם נצבעים יחד יפה, כיון שהפשתן אינו קולט כל כך את הצבע, כמו הצמר, ואם היה חוט פשתן מעורב בבגד הצמר היה ניכר מיד מחמת הצבע, וְכֵיוָן דְּלָא יָדַע – ומאחר ואין ניכר החוט של הפשתן בבגד על ידי הצבע, אֵימָר מִנְתָּר נְתַר – אנו אומרים שמן הסתם נשר אותו חוט ואיננו מעורב בבגד, ומותר ללובשו.