מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 19

הברייתא שלפנינו מבארת שגם המניח 'עירוב תבשילין' בערב יום טוב, לא הותר לו על ידי זה לעשות ביום טוב כל דבר שהוא לצורך שבת, אלא רק דברים מסוימים: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בעֶרֶב שַׁבָּת, אף שהניח האדם עירוב תבשילין בערב יום טוב, אין הדבר מתיר לו להכין ביום טוב צרכי שבת אלא בדברים השייכים לתיקון הסעודה, אבל אֵין מֵעָרְבִין ביום טוב לצורך שבת לֹא עֵירוּבֵי תְּחוּמִין, להתיר את ההליכה בשבת מחוץ לתחום, וְלֹא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, להתיר את הטלטול בחצר שפתוחים אליה כמה בתים של כמה בני אדם, כיון שנראה הדבר כתיקון, ואסור לעשות כן ביום טוב לצורך השבת. רַבִּי אוֹמֵר, מֵעָרְבִין עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל לֹא עֵירוּבֵי תְּחוּמִין, וטעם החילוק, שֶׁאַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר שֶׁאָסוּר לוֹ – יכול אתה לאסור על האדם לתקן לצורך שבת דבר האסור ביום טוב עצמו, והיינו עירובי תחומין, שאף ביום טוב אסור לצאת מחוץ לתחום, וכשמניח עירוב תחומין ביום טוב, נראה הדבר כתיקון, ואסור לעשות כן לצורך שבת. וְאִי אַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הַמֻּתָּר לוֹ – אך אי אפשר לאסור על האדם לתקן ביום טוב לצורך השבת דבר שמותר ביום טוב עצמו, והיינו טלטול בחצר, שזהו דבר המותר ביום טוב אף ללא הנחת עירוב חצרות (כיון שביום טוב לא אסרו חכמים לטלטל בחצר ללא עירוב), וכיון שזהו דבר המותר ביום טוב, אף כשעושה כן לצורך שבת אין הדבר נחשב כתיקון, ואין בכך איסור.

מביאה הגמרא מימרא בענין ברייתא זו: שָׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר מארץ ישראל לַגּוֹלָה, לֹא כְּשֶׁאַתֶּם שׁוֹנִין בְּבָבֶל – אין הגירסא של הברייתא כפי שאתם שונים אותה, שרַבִּי מַתִּיר להניח עירוב חצרות וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אֶלָּא בהיפך, רַבִּי אוֹסֵר, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא, הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי לְאִסּוּר – ההלכה היא כדברי רבי, וכגירסתו של רבי אלעזר, שרבי הוא האוסר להניח אפילו עירובי חצרות ביום טוב שחל בערב שבת, וכל שכן שאסור להניח עירובי תחומין.

הגמרא דנה עתה בנוסח התפילות ביום טוב שחל בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה ברכות בתפילת העמידה, שלש ברכות ראשונות, ושלש ברכות אחרונות, ובאמצע אומר ברכה שֶׁל שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּברכה שֶׁל יוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע ברכות, כיצד עושה, מַתְחִיל ברכה אמצעית בְּנוסח שֶׁל שַׁבָּת, וּמְסַיֵּם בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַׁת הַיּוֹם של יום טוב בָּאֶמְצַע. רַבִּי אוֹמֵר, לא רק באמצע מזכיר הוא את יום טוב, אלא אַף חוֹתֵם בָּהּ את ענין שבת ויום טוב יחד, ואומר 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים'.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – שנה 'תנא', השונה ברייתות, לפני רבינא, את הברייתא הזו, ואמר בדברי רבי שיש לומר 'מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַשַּׁבָּת וְהַזְּמַנִּים'. אָמַר לֵיהּ רבינא, כיצד ניתן להקדים את הזכרת 'ישראל' להזכרת השבת, שמשמע שקדושת השבת תלויה בישראל, אַטּוּ שַׁבָּת יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לֵיהּ – וכי ישראל הם המקדשים את השבת, שַׁבָּת הָא מִקַדְּשָׁא וְקָיְימָא – הרי השבת קדושה ועומדת מבריאת העולם, ואין היא כימים טובים התלויים בקידוש החודש הנעשה על ידי ישראל. אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר, 'מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים', והמשמעות היא שהשבת קדושה ועומדת, וישראל הם המקדשים את הזמנים. אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי, האומר שביום טוב שחל בשבת חותמים בענין שבת ויום טוב יחד, וּכְדִמְתָרֵץ רָבִינָא – וכפי שאמר רבינא, שיש לומר 'מקדש השבת וישראל והזמנים'.

הגמרא דנה עתה בראש חדש או חול המועד החלים בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל בתפילת העמידה שֶׁבַע ברכות, כבכל שבת, וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְּאֹרָע בָּעֲבוֹדָה – בברכת 'רצה' אומר 'יעלה ויבא' ומזכיר את ראש חודש או את המועד. וְאִם לֹא אָמַר יעלה ויבא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מזכיר יעלה ויבא בְּהוֹדָאָה – בברכת מודים. וּבְמוּסָפִין, מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת, וּמְסַיֵּם בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַׁת הַיּוֹם – הזכרת ראש חדש או חול המועד בָּאֶמְצַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְ(רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל) רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא (אוֹמְרִים), כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא זָקוּק לְשֶׁבַע – שצריך לומר שבע ברכות בתפילת העמידה, מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת, וּמְסַיֵּם בְּשֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדוּשַׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע, ושלא כדברי תנא קמא ורבי אליעזר, שאומר יעלה ויבא בברכת 'רצה' או בברכת 'מודים'. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב הוּנָא, אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג, אלא כתנא קמא, שמזכיר יעלה ויבא בברכת 'רצה'.