מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 36

שנינו במשנה, 'לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח שְׁקוֹל לִי בְּדִינַר בָּשָׂר וְכוּ' אבל שוחטין ומחלקים ביניהם'. מבררת הגמרא, הֵיכִי עָבֵיד – כיצד יעשו חלוקה זו, באופן שאינו רוצה ליטול מידה מסוימת כמו חצי או רבע (שאז ניתן לעשות כאמור במשנה לעיל, שמעמידים בהמה דומה כנגדה, ולאחר יום טוב אומדים את שוויה, ויודעים כמה שוה מחצית או רבע ממנה), אלא רוצה חתיכה סתם, ואינו יכול להזכיר פיסוק דמים, כיצד ינהג. מביאה הגמרא כתשובה את הדרך שהיו נוהגים בה במקומות מסוימים, שכל טבחי העיר היו חותכים את בשר הבהמות לחתיכות שוות, והיה כל אדם נוטל חתיכה כזו או חציה, והיה שוויה ידוע, כִּי הָא דִּבְּסוּרָא אָמְרֵי – כפי שבעיר סורא היו קוראים לאותה חתיכה ולמחציתה 'תַּרְטָּא' וּ'פַלְגָּא תַּרְטָּא', בָּעיר נָרַשׁ אָמְרֵי – היו מכנים את אותן חתיכות וחצייהן 'חֶלְקָא' וּ'פַלְגֵי חֶלְקָא'. בָּעיר מָתָא מְחַסְיָא אָמְרֵי, 'רִיבְעָא' וּ'פַלְגֵי רִיבְעָא'.

משנה

משנתנו ממשיכה בדיני מקח וממכר ביום טוב, בדברים הנצרכים לאוכל נפש: אוֹמֵר אָדָם לְחֶנְוָנִי ביום טוב, מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲבָל לֹא בְּמִדָּה, ובגמרא יבואר דין זה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה זה כְּלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְּאֶנּוּ, ובגמרא יבואר במה נחלקו. מַעֲשֶׂה בְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שהיה מוכר יין ושמן, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב, כשהם מלאים, ולא היה מודד ביום טוב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחוֹל היה אבא שאול (עוֹשֶׂה) כֵּן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת, כלומר, שאם ימלא מתוך כליו לכלי של הקונה, ישארו טיפות השמן האחרונות בכלי שלו, ולכן היו לו כלים רבים של שמן, וכשמביאים הקונים את כליהם היה מודד לכל אחד בכלי בפני עצמו, ומשאיר את אותו הכלי על גבי הכלי של הקונה כל הלילה, כדי שיתמלאו כליהם של הקונים לגמרי.

אוֹמֵר אָדָם לְחֶנְוָנִי ביום טוב, תֶּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, כגון עשר או עשרים מהם, ואין ניכר שעושה כן כדי לדעת אחר כך את מחירם, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי בָּתִּים לִהְיוֹת מוֹנִים אפילו בְּתוֹךְ בֵּיתָם, כדי לדעת את המנין הנצרך להם, ולכן מותר אף כשכוונתו לדעת כמה עליו לשלם לאחר יום טוב.

גמרא

שנינו במשנה, 'אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה, אבל לא במידה'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת התנא 'אֲבָל לֹא בְּמִדָּה'. ומבארת, אָמַר רָבָא, שֶׁלֹּא יִזְכּוֹר לוֹ שֵׁם מִדָּה, אֲבָל אפילו אם זהו כְּלִי הָעוֹמֵד לְמִדָּה, יְמַלְּאֶנּוּ החנוני, כיון שלא הזכיר הקונה את שם המידה (ועל זה נחלק רבי יהודה במשנתנו, ואמר שאם זהו כלי המיוחד למדידה, אף שלא הזכיר שם מידה, לא ימלאנו המוכר).

הגמרא מביאה דין נוסף בענין מדידה ביום טוב: אַדְבְּרֵיהּ (-הנהיגו) רַב חִסְדָּא לְרַב עוּקְבָא, וְדָרַשׁ, לֹא יִמְדּוֹד אָדָם שְׂעוֹרִים ביום טוב וְיִתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, ואף שאינו עושה זאת לצורך מקח וממכר אלא לצורך האכלת בהמתו, אֲבָל קוֹדֵר הוּא קַב אוֹ קַבַּיִם וְנוֹתֵן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'קוֹדֵר', מְשַׁעֵר בְּאֹמֶד דַּעְתּוֹ. וְהַנַחְתּוֹם, האופה את הפת ביום טוב, מוֹדֵד תַּבְלִין וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, והטעם שהתירו לו לעשות כן, ולא אמרו שיתן באומד, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ – שלא 'ישרוף' את התבשיל, כלומר, שלא יפגום את טעמו מחמת ריבוי התבלינים.

אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, מוֹדֶדֶת אִשָּׁה קֶמַח לְעִיסָתָה ביום טוב, כְּדֵי שֶׁתִּטֹּל חַלָּה בְּעַיִן יָפָה, והיינו כשיעור שאמרו חכמים, שהוא אחד מעשרים וארבעה, שאם אינה מודדת, סבורה היא שאין בעיסתה שיעור גדול כל כך, ואינה מפרישה שיעור חלה כראוי, אך כשהיא מודדת הרי היא מפרישה בעין יפה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הדבר אָסוּר. תמהה הגמרא, וְהָא תַּנָּא דְבֵי שְׁמוּאֵל – והרי בתוספתא שסידר שמואל מדברי התנאים שקדמו לו שנינו שהדבר מֻתָּר. אָמַר אַבַּיֵּי, הַשְׁתָּא – מעתה, שיש סתירה לכאורה בדברי שמואל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל עצמו שהדבר אָסוּר, וְתָנָא דְבֵי שְׁמוּאֵל – ואילו בברייתא ששנה שמואל אמרו שהדבר מֻתָּר, יש ללמוד מכך ששְׁמוּאֵל, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אָתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן – בא ללמדנו שיש להורות הלכה למעשה דְּאָסוּר, אף שלפי האמת הדבר מותר, כיון שזו הלכה ואין מורין כן. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שיש להורות שאף מדידה לצורך הפרשת חלה אסורה, אך הרואה מי שמודד לצורך כך אינו צריך למחות בידו, כיון שבאמת הדבר מותר.