מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 45

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין המחלוקת של משנתנו: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִלְּפָנָיו, לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מִן הָאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה, כיון שמאכל בהמה אינו מוקצה כלל, ומותר להשתמש בו לכל דבר. וְשָׁוִין – ובין רבי אליעזר ובין חכמים סוברים שֶׁלֹּא יִקְטְמֶנּוּ – לא יחתוך את הקיסם לתקנו באופן הראוי לחציצת השיניים, כיון שיש בכך משום תיקון כלי, האסור. ואם קְטָמוֹ כדי לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו, וְכן אם קטמו כדי לִפְתּוֹחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת, אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת (ולא נקט מזיד בשבת שחייב סקילה, כיון שאין זה מצוי), בְּמֵזִיד בְּיוֹם טוֹב, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים (ולא נקט שוגג ביום טוב, כיון שאין בו כל חיוב), דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב – בין אם עשה כן בשבת, ובין אם עשה כן ביום טוב, אֵינוֹ חייב אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, כלומר, אין בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן בלבד.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אוֹכְלֵי (-מאכלי) בְּהֵמָה, כגון קש ועלי גפנים, כיון שהם רכים, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם תִּיקּוּן כְּלִי, כְּלוֹמַר, מוּתָּר לִיטּוֹל מֵהֶם קֵיסָם לַחֲצוֹת בּוֹ אֶת שִׁינָּיו, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

וּמוּתָּר לְטַלְטֵל עֲצֵי בְּשָׂמִים כדי לְהָרִיחַ בָּהֶן וּכדי לְהָנִיף בָּהֶן לַחוֹלֶה להשיב עליו רוח, וּמוֹלְלוֹ – משפשפו בידיו כדי לְהָרִיחַ בּוֹ, וְכן קוֹטְמוֹ – שוברו, כדי לְהָרִיחַ בּוֹ, אֶחָד קָשִׁין וְאֶחָד רַכִּין – בין בעצי בשמים קשים ובין ברכים, וטעם ההיתר, דְּלֹא שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן – כיון שאין זה שונה ממה ששנינו במשנה בענין דומה, שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית כדי לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי, ואף כאן רשאי לשבור את עצי הבשמים כדי להריח בהם, מאחר ואין כוונתו לעשות כלי. וְעוֹד, דְּהָא רַבָּה בַּר רַב אַדָּא, וְרַבִּין בַּר (רַב) אַדָּא, אָמְרֵי – אמרו שניהם מעשה זה, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב יְהוּדָה – כשהיינו לומדים תורה אצל רב יהודה, הֲוָה מְפַשַּׁח וְיָהִיב לָן אַלְוָאתָא אַלְוָאתָא – היה שובר עצי בשמים קשים ונותן לנו מהם מקלות גדולים כדי להריח, וְאַף עַל גַּב דְּחַזְיָין לְקָתָתָא דְּנַרְגֵּי וַחֲצִינֵי – ונהג כן אף שמקלות אלו היו ראויים לשמש כבית יד לגרזן, ולא נאסר הדבר משום תיקון כלי, כיון שלא היתה כוונתו לכך, אלא כדי להריח בהם.

משנה

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר (-את האש) ביום טוב, לֹא מִן הָעֵצִים, וְלֹא מִן הָאֲבָנִים, וְלֹא מִן הֶעָפָר – ממקום חציבת אדמה קשה, שעל ידי החפירה יוצאת אש, וְלֹא מִן הַמַּיִם, על ידי נתינתם בכלי זכוכית מול השמש, ועל ידי ריכוז קרני השמש נוצר חום גדול, ומצמידים לזכוכית נעורת של פשתן והיא נדלקת.

אֵין מְלַבְּנִין באש אֶת הָרְעָפִים המשמשים לצליה, כדי לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם מאכלים, והיינו ברעפים חדשים, שההיסק הראשון שלהם מחזק אותם לעולם, והרי זה נחשב כעשיית כלי.

שנינו לעיל שרבי אליעזר מיקל בנטילת קיסם לחצוץ בו את שיניו, והמשנה מביאה עתה קולא נוספת משמו: וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה – פירות וירקות שאינם מזומנים לאכילה, כגון שאינם ראויים כל כך לאכילה, ואם אינו מזמינם בפירוש נחשבים הם כמוקצה, בעֶרֶב שַׁבָּת, בַּשנה השְּׁבִיעִית שאין צורך לעשרם (או בשאר השנים באופן שהם כבר מעושרים), וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר, ורשאי לאכול כרצונו בשבת, כיון ש'יש ברירה', ובשעה שאוכל מתברר למפרע שזה היה החלק שהזמין מערב שבת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין די בדיבור בלבד, כיון ש'אין ברירה', ואין אומרים שהאכילה בשבת מבררת מה החלק שהוזמן, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם – יעשה סימן בפירות, וְיֹאמַר בבירור, מִכָּאן עַד כָּאן אני אוכל.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַתַּנּוּר וְהַכִּירַיִם, אפילו אם הם חֲדָשִׁים, הֲרֵי הֵן בשבת כְּכָל הַכֵּלִים, כיון שהם ראויים לשמש כמקום ישיבה, וְנִיטָּלִין בֶּחָצֵר. אֲבָל גם ביום טוב אֵין סָכִין אוֹתָן שֶׁמֶן כדי להחליקם ולצחצחם, וְאֵין טָשִׁין אוֹתָן בְּמַטְלִית – אין משפשפים אותם בבגד, וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחָסְמָן – אין מטילים אותם למים קרים לאחר שהוסקו באש כדי לחזק את הברזל, לפי שיש בכך משום תיקון כלי. וְאִם רוצה לקררם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת, כגון שהיו זמן רב באש, וחושש שתישרף הפת שבתנור, מוּתָּר לקררם במים קרים, ואף שבכך הוא מחזק את הברזל, כיון שכוונתו לתיקון הפת ולא לתיקון התנור (ואף שהתבאר במשנה שאסור ללבן את הרעפים באש, מחמת שזהו גמר תיקונם, היינו כיון ששם תיקון הכלי נעשה קודם להכנת המאכל, ואילו כאן תוך כדי הכנת המאכל הוא מתקן את התנור, והדבר מותר).