וְעֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּשַׁבָּת, אָסוּר לְהַסִיקָן בתנור בְּיוֹם טוֹב שלמחרת השבת, מִשּׁוּם איסור הֲכָנָה דְּרַבָּה, והיינו שדבר שנעשתה מלאכתו בשבת, אסור הוא ביום טוב שלמחרת. וְאִם נָשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב עצמו, אָסוּר לְהַסִיקָן בְּיוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָן – לבדם, מִשּׁוּם דַּהֲווֹ לְהוּ – כיון שהם נחשבים 'נוֹלָד', וְאָסְרֵי לְהוּ רַבָּנָן – ואסרום חכמים ביום טוב עצמו, והטעם שגזרו כן, מחשש שֶׁמָּא יַעֲלֶה על הדקל וְיִתְלוֹשׁ, אֲבָל אִם נָשְׁרוּ הענפים מעצמם מִן הַדֶּקֶל לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, עָבֵיד לְהוּ – יעשה עמהם האדם כְּדבריו דרַב מַתְנָה, דְּאָמַר רַב מַתְנָה, עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל לַתַנּוּר בְּיוֹם טוֹב, מַרְבֶּה עֲלֵיהֶן עֵצִים מוּכָנִים – מוסיף עליהם עצים שהוכנו מערב יום טוב, עד שיהיו עצי ההיתר רוב, וּמַסִיקָן – ומותר להדליקם יחד, וְאַף עַל גַב דְּקָא מְהַפֵּךְ [בְּאִסּוּרָא] – שהוא מהפך גם בעצי איסור שבתנור, מכל מקום כֵּיוָן דְּרוּבָּא הֶיתֵּרָא נִינְהוּ – מאחר ורוב העצים שבתנור הם עצי היתר, הַנָּךְ בָּטְלֵי בְּרוּבָּא – אותם עצי איסור בטלים ברוב, וּבְהֶתֵּירָא קָא מְהַפֵּךְ – והרי הוא נחשב כמי שמהפך רק בעצי היתר. וְאַף עַל גַב דְּקַיְּמָא לָן [-שמקובל בידינו להלכה] שאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה, וכאן הרי הוא מבטל את עצי האיסור, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק באִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל אִיסּוּרָא דְּרַבָּנָן, כגון כאן שאיסור 'נולד' של ענפי הדקל הוא רק מדרבנן, מְבַטְלִינָן לֵיהּ לְכַתְּחִלָּה – מותר לבטלו אף לכתחילה.
והקשתה הגמרא, וְאַף עַל גַב דְּקַיְימָא לָן כְּרַב אַשִּׁי, דְּאָמַר, כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – שיש דרך להתירו לכתחילה, אֲפִילוּ אם התערב בְּאֶלֶף דברים של היתר, לֹא בָּטֵל, והכל אסור, וַאֲפִילוּ בְּאיסור דְרַבָּנָן, וְהַנֵי – והרי אותם עֵצִים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַדֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין הֵן, דְּרק הַיוֹם, ביום טוב, הם אֲסוּרִין, וּלְמָחָר הם מֻתָּרִין, ואם כן היה ראוי לומר שעצי האיסור אסורים אפילו לאחר שעירבם בעצים של היתר. ותירצה הגמרא, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ – באופן שהאדם נהנה מהאיסור כמות שהוא, בעין, אֲבָל הָכָא מִיקְלָא קָלִי אִיסוּרַיְיהוּ – אבל כאן הרי הוא שורף את האיסור, והנאתו מחום האש היא לאחר שנשרפו העצים, ובאופן זה הדבר מותר.
אָמַר רַבָּהּ, מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ – מזמן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי את התקנה שתבואר להלן, בֵּיצָה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה, מוּתֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ומבאר רבה לאיזו תקנה כוונתו, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה (ר"ה ל:), בזמן שהיה בית המקדש קיים תקנו חכמים שאין מקבלים עדות כל חידוש הלבנה בחודש תשרי אלא עד זמן המנחה, ואם באו עדים לאחר המנחה אין מקבלים אותם, אלא מסיימים את היום בקדושה, כיון שהתחילוהו בקדושה [מאחר וחיכו לעדים, נהגו בו קודש מספק], אך עיקר ראש השנה הוא ביום שלמחרת. והטעם שתקנו כן, כיון שפעם אחת כבר הקריבו תמיד של בין הערביים, ושרו עליו הלויים שיר של יום חול, מאחר וסברו שלא יבואו העדים עוד, ובאו עדים לאחר המנחה והתברר שהיתה טעות בשירם, שהיה להם לשיר שיר של ראש השנה, ולכן תקנו חכמים שלא יקבלו עדים לאחר זמן המנחה. אמנם מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ועדיין היו מקדשים לפי הראיה, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם, שהרי כבר אין חשש של תקלה בשירת הלויים. ולפי זה נמצא שרק בזמן שהיה בית המקדש קיים היו נוהגים יומיים קודש בתורת ודאי, ביום הראשון מתקנת חכמים, מאחר ועבר רוב היום בקדושה, אף שכבר ידעו שלא יקבלו עדים ביום זה, וביום השני מן התורה שזהו ראש השנה האמיתי, ולכן ביצה שנולדה ביום הראשון אסורה בשני. אבל לאחר שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שמקבלים עדים אפילו לאחר המנחה, נמצא שכבר אין תקנה לנהוג ביום הראשון קודש לאחר שידוע שלא יבואו עדים, אלא רק אחד הימים הוא קודש, ואילו היום האחר הוא חול, ורק מספק נוהגים קדושה בשני הימים, והרי זה ככל יום טוב שני של גלויות, שמספק נוהגים קודש בשני הימים, וביצה שנולדה ביום הראשון מותרת ביום השני.
מקשה הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – שאמרו שניהם הלכה זו, שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי בֵּיצָה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אֲסוּרָה ביום השני. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דברי רבה לבין דברי רב ושמואל, אלא הָא לָן – דברי רב ושמואל, שהביצה אסורה, נאמרו 'לנו', לבני בבל, דכיון שבין לפני תקנת רבן יוחנן בן זכאי ובין לאחר תקנתו הדין שוה, שנוהגים שני ימים קודש, שהרי לא נודע להם בו ביום אם באו עדים, נשארה הביצה באיסורה כפי שהיה קודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי. וְהָא לְהוּ – ודברי רבה, המתיר את הביצה, נאמרו 'להם', לבני ארץ ישראל, שיש להם הבדל בין הזמנים, שהרי קודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי אם היו באים עדים לאחר המנחה היו נוהגים יומיים קודש בתורת ודאי, ואילו לאחר תקנתו אם באו עדים לאחר המנחה נוהגים רק באותו יום קודש, ולא למחרת, וכיון שיש הבדל בין הזמנים, ממילא לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי אם נולדה ביצה ביום הראשון, מותרת היא באכילה ביום השני, כיון ששני ימים אלו דומים לכל יום טוב שני של גלויות, הנוהגים רק מספק, ואחד מהם הוא חול.
וְאַסִיקְנָא – אמנם הסיקה הגמרא שלא כדברי רבה, רָבָא אָמַר, אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ, בֵּיצָה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה, אֲסוּרָה ביום השני. והטעם לכך, מִי [-וכי] לֹא מוֹדֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁנּוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ, כפי שהיה קודם תקנתנו, ולא היתה תקנתו לענין זה שינהגו למחרת חול, אלא רק לענין מנין המועדים, שהיום הראשון נחשב כאחד בתשרי, וממנו מונים ליום הכפורים ולסוכות, אבל נשארה התקנה הראשונה, שגם למחרת נוהגים קודש, אַלְּמָא – ומוכח מכך ששני ימים אלו קְדוּשָׁה אַחַת הִיא, וּבֵיצָה אֲסוּרָה בְּתַרְוַיְיהוּ – בשני הימים.
מוסיף הרי"ף, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכך, דִּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צְרִיכֵי לְמֶעְבַּד – צריכים לעשות שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וכפי שהתבאר בדברי רבא, שלא התבטלה התקנה הראשונה לנהוג גם ביום השני קודש, אף שכבר ידוע שקידשו את היום הראשון.
