גַּרְסִינָן – שנינו במסכת עירובין בְּפֶרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין (לט:), הַהוּא בַּר טַבְיָא – מעשה בצבי, דְּאַתְיָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא – שהובא לביתו של ריש גלותא, דְּאִיתְּצִיד – שצדו אותו גויים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עבור ריש גלותא, וְאִישְׁתְּחִיט – ונשחט בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, ונחלקו האמוראים שהיו שם בדינו של אותו צבי, רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא, אָכוּל – אכלו מבשרו של אותו צבי, שהרי שני ימים טובים נוהגים בחוץ לארץ מספק, ואם כן ממה נפשך, אם היום הראשון הוא יום טוב, הרי היום השני הוא חול, ומותר לאכול בו את הצבי שניצוד אתמול, שכבר עבר שיעור זמן בכדי שיצודו אותו. ואם היום הראשון היה חול, הרי ניצוד הצבי בהיתר, ומותר לשוחטו היום לצורך יום טוב. ואילו רַב שֵׁשֶׁת לֹא אָכִיל – לא אכל ממנו, דְּקָסָבַר – כיון שסבר רב ששת, ששני ימים טובים הנוהגים בחוץ לארץ קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן, ואסור לאכול ביום השני ממה שהוכן באיסור ביום הראשון. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא, שהיה מותר לאכול את הצבי באופן זה. וְרַב שֵׁשֶׁת נַמִּי קָא הֲדַר בֵּיהּ – וגם רב ששת חזר בו והתירו באכילה, כמבואר בגמרא שם ששמע ברייתא המחלקת בין שני ימים טובים של ראש השנה, שנחשבים כקדושה אחת, לבין שאר שני ימים טובים של גלויות, שאינם נחשבים קדושה אחת.
וְאַמְרִינָן נַמִּי – עוד שנינו שם, במסכת עירובין (מ:) בענין דומה: הַהִיא לִיפְתָּא דְּאֲתָאִי לִמְחוֹזָא – מעשה היה שהביאו הגויים לֶפֶת לעיר מחוזא ביום טוב, חַזְיֵיהּ רָבָא דְּמִיכְמְשָׁא – ראה רבא שהיא כבר כמושה, שהחלה לנבול, אָמַר, יש להתירה לישראל, דהַאי וַדַּאי מֵאֶתְמוֹל עֲקוּרָה הֲוֵי – ודאי כבר אתמול היתה עקורה מהאדמה, ולא נעשתה בה היום מלאכת תלישה, מַאי אָמַרְתְּ – ולאיזה איסור עדיין יש לחשוש, מִחוּץ לַתְּחוּם אֲתַאי – שהרי הביאום הגויים מחוץ לתחום, אף בזה אין חשש, כיון שהדין הוא שדבר הַבָּא בשבת מחוץ לתחום בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה, מֻתָּר הדבר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן הָא, דְּאַדַּעְתָּא דְּנָכְרִים אָתָא – שהביאוהו למחוזא על דעת שיקנוהו גויים, ולא לצורך ישראל. ומחמת כן שָׁרָא לְהוּ רָבָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ – התיר רבא לישראלים לקנות מהגויים את הלפת. אמנם, כֵּיוָן דְּלאחר זמן חָזָא – ראה רבא דְּקָא מַפְשֵׁי וּמַיְיתוּ – שמרבים להביא לֶפֶת ביום טוב, והבין שבודאי ריבוי זה הוא לצורך ישראל, אָסַר לְהוּ – אסר על ישראל לקנות מהם.
הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין זה: הַנְהוּ בְנֵי גְּנָנָא – מעשה באותם בני אדם שאומנותם להכין כילות לחתנים, ונותנים שם הדסים, דְּגַזוּ לְהוּ נָכְרִי אַסָּא בְּיוֹמָא טָבָא – שהיה גוי חותך עבורם הדסים ביום טוב, לְאוּרְתָא – בלילה, במוצאי יום טוב, שָׁרָא לְהוּ רָבִינָא לְאוֹרוֹחֵי לְאַלְתָּר – התיר להם רבינא להריח הדסים אלו מיד, ולא הצריכם להמתין כלל. אָתוּ וְשַׁיְילוּהוּ לְרָבָא – באו ושאלו את רבא האם הדבר מותר, אָמַר לְהוּ – השיב להם רבא, בָּעִינָן – יש צורך להמתין לאחר צאת יום טוב שיעור זמן 'בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ' – שהיו יכולים להספיק לקצוץ את ההדסים, וקודם לכן אסור ליהנות מהם.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, הַסּוֹכֵר את זרם המים באַמַּת הַמַּיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כדי שלא יכנסו שם דגים, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָּהּ דָּגִים, הרי הם מֻתָּרִים, דְּהָא – שהרי ודאי כְּבָר נִצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וַהֲווֹ לְהוּ – והרי הם נחשבים מוּכָנִין מערב יום טוב. וְחַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בַּפַּרְדֵּס כְּגוֹן אַיָּל וּצְבִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיָלְדוּ עֳפָרִים, וַעֲדַיִן הֵם קְטַנִּים שאינם יכולים לרוץ מהר, וְאֵינָן צְרִיכִין צֵידָה, אֵין צְרִיכִין זִמּוּן – אין צורך לומר מערב יום טוב שיאכלם ביום טוב, וּמֻתָּרִים באכילה בְּיוֹם טוֹב. וְדַוְקָא בְּפַרְדֵּס הַסָּמוּךְ לָעִיר, דְחָזֵי לְהוּ – שהאדם רואה אותם, דְּדַעְתֵּיהּ עִלָּוַיְיהוּ – שמתוך כך שרואה אותם דעתו עליהם, לשוחטם ולאוכלם, אֲבָל בְּפַרְדֵּס שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ לָעִיר, צְרִיכִין זִמּוּן מערב יום טוב. וְהַנֵּי מִילֵּי – והיתר זה הוא רק בְּדִידְהוּ – בעפרים הקטנים שנולדו, אֲבָל בְּאִמַּיְיהוּ – אבל באמותיהן, כֵּיוָן דְּבָעִינָן צֵידָה – מאחר ויש צורך לצוד אותן, שהרי הן יכולות לרוץ מהר, לֹא מֵהַנֵּי לְהוּ זִמּוּן – אין מועיל להזמינם מערב יום טוב, שהרי אסור לצודן ביום טוב, וכפי שהתבאר, אלא יש לצודן מערב יום טוב.
משנה
בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת – אדם שיש לו בהמה העומדת למות, וממהר לשוחטה מחמת שאינו רוצה להפסידה, אבל באמת כבר סעד סעודתו ואינו צריך את בשרה, לֹא יִשְׁחוֹט אותה ביום טוב אֶלָּא אִם כֵן יוֹדֵעַ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם, ואפילו אם אינו אוכל בפועל, כיון שהיה יכול לאכול, מותר לשוחטה [ונקטה המשנה 'צלי', שזו דרך ההכנה המהירה ביותר, וגם אין צריך למולחה (תפארת ישראל)]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם יש לו זמן רק כדי לאכול כַּזַּיִת בשר חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ, שהוא המקום המופשט מהעור כבר ומוכן לאכילה.
שְׁחָטָהּ – שחט את הבהמה ביום טוב בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה על ידי שני בני אדם הנושאים אותה בְּמוֹט וּבְמוֹטָהּ, כלומר במוט או במוטה, כיון שניכר ומתפרסם הדבר, ויש בכך משום זלזול ביום טוב. אֲבָל מְבִיאָהּ בְּיָדוֹ מן השדה כשהיא מחולקת, אֵיבָרִים אֵבָרִים.
גמרא
אגב הדין האמור בסיום משנתנו, שלא יביא את הבהמה השחוטה במוט הנישא על ידי שני בני אדם, משום זלזול בכבוד יום טוב, מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אף שמותר לטלטל ביום טוב, מכל מקום אֵין הַסּוּמָא יוֹצֵא ביום טוב בְּמַקְלוֹ, וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ, וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא, כדרך שהיו אנשים חשובים יוצאים בזמנם, כשהם יושבים בכסא ונישאים על ידי בני אדם, כדי שלא ידחפום בני אדם ההולכים בשוק, או כדי שלא יתלכלכו בגדיהם, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כיון שזו דרך הנהגה של יום חול, ויש בכך זלזול ביום טוב, וְאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ, לאותו אדם הנישא בכסא, מֻתָּר.
