הגמרא דנה במי שאפה מיום טוב לצורך חול: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר, לוֹקֶה, כדין העושה מלאכה האסורה ביום טוב. רַבָּה אָמַר, אֵינוֹ לוֹקֶה. מבארת הגמרא את טעמיהם: רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה, לֹא אַמְרִינָן – כיון שאין אנו אומרים סברא זו, הוֹאִיל וְאִי מִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חָזֵי לְהוּ – שכיון שאם היו מזדמנים לו אורחים ישראלים, היו המאכלים ראויים להם, הַשְׁתָּא נַמִּי חָזֵי לְהוּ – גם עתה נחשב שהמאכלים ראויים לישראלים, וכיון שבהאפיה היתה בהיתר, מותר ליתנם גם לכותי לאכול, ומאחר ואין אומרים סברא זו, הרי הוא כמבשל לצורך גוי, ולוקה. וְרַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה, אַמְרִינָן הוֹאִיל – אומרים אנו סברא זו של 'הואיל', וממילא אף כשמרבה בבישול לצורך הגוי, נחשב הדבר כבישול בהיתר, ואינו לוקה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה, שאינו לוקה, וּכְבָר בֵּירַרְנוּהוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בִּפְסָחִים.
הגמרא דנה עתה בענין הכנת מאכל לבהמה ביום טוב: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, נאמר בפסוק לגבי יום טוב (שמות יז טז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומלשון 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ' שׁוֹמֵעַ אֲנִי – יש לי ללמוד שאֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בְּמַשְׁמַע, וגם עבורה מותר להכין מאכלים ביום טוב, והטעם לכך שהיינו סבורים לומר כן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר – כיון שמצאנו בפסוק אחר שנאמר בו 'וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה' (ויקרא כד יח), תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר באותו פסוק לשון 'הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומלשון 'לָכֶם' יש לדייק שההיתר הוא להכין מאכל דווקא 'לָכֶם' וְלֹא לְגוֹיִים, וכן 'לָכֶם' וְלֹא לִכְלָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בְּמַשְׁמַע – גם נפש בהמה כלולה במשמעות פסוק זה, ומותר להכין מאכל לצורך בהמה ביום טוב, ואִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע נאמר בפסוק לשון 'לָכֶם', כדי שנמעט, 'לָכֶם' וְלֹא לְגוֹיִים. מוסיפה הברייתא ומבארת את שיטת רבי עקיבא, וּמָה הסברא שרָאִיתָ, לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים שהם בכלל 'כל נפש', ומותר לבשל עבורם ביום טוב, וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִים מחמת שנאמר 'לכם', ואסור לבשל עבורם, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים, שֶׁמְּזוֹנוֹתָן מוטלים עָלֶיךָ – על האדם, וכיון שחייב האדם להאכילם, מותר לו לבשל עבורם גם ביום טוב. וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִים מכלל היתר בישול ביום טוב, לפי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן מוטלים עָלֶיךָ.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, האוסר לבשל ולאפות לצורך בעלי חיים ביום טוב, דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָותֵיהּ – כיון שהתנא במשנה סתם כדבריו, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה במסכת חלה (פ"א מ"ח), עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים גם הם אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, הרי היא נחשבת מאכל אדם, וחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, וְנֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב וְכוּ', ועל כל פנים מבואר במשנה זו שההיתר לאפות ביום טוב פת לצורך הכלבים הוא דוקא אם גם בני אדם אוכלים ממנה, אך לאפות רק לצורך הכלבים, אסור, והיינו כשיטת רבי יוסי הגלילי, וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, שסְתָם מַתְנִיתִין וּמַחֲלוֹקֶת דִּבְרַיְיתָּא – שבמקום שמובאת הלכה במשנה ללא חולק, ואילו בברייתא מובאת מחלוקת באותה הלכה, הֲלָכָה כִּסְתָם מַתְנִיתִין, ואף כאן יש לפסוק את ההלכה כפי שֶׁסָּתְמָה המשנה בחלה, שאין לאפות ביום טוב לצורך בעלי חיים, וכל שכן שאין לאפות לצורך גויים.
משנה
משנתנו מביאה מחלוקת האם מותרת מלאכת בישול דוקא לצורך אוכל נפש, או אף לצרכים אחרים: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין ביום טוב לְצורך רחיצת רַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אפילו אם אינם ראויים לשתיה, דמתוך שהותרה מלאכת בישול לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש. ומוסיפים בית הלל ואומרים, וְאף עוֹשֶׂה האדם מְדוּרָה ביום טוב, וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ.
גמרא
מבואר במשנה שלדעת בית הלל מותר לחמם מים ביום טוב כדי לרחוץ בהם את רגליו, ומבאר הרי"ף את דיני חימום מים ביום טוב לצורך רחיצת כל הגוף: וְדַוְקָא חַמִּין לְרַגְלָיו הוּא דְּשָׁרוּ בֵּית הִלֵּל – והיתרם של בית הלל לחמם מים ביום טוב הוא דוקא כשעושה כן לצורך רחיצת רגליו, שזהו דבר שהותר ביום טוב, אֲבָל לצורך רחיצת כָּל גּוּפוֹ, לֹא – אסור לחמם מים, כיון שאסור לאדם לרחוץ את כל גופו ביום טוב, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה במסכת שבת (לח:), לגבי אנשי טבריה שחיממו מים בדרך אסורה [על ידי העברת צינור של מים קרים בתוך אמה של חמים], 'אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם נעשה הדבר בְּיוֹם טוֹב, הרי מים אלו כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בַּשְּׁתִיָּה', הרי שאסור לרחוץ ביום טוב במים חמים.
ממשיך הרי"ף בנידון דומה: וּלְעִנְיַן רְחִיצָה בְּיוֹם טוֹב בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, חָזֵינַן לְגָאוֹן דְּקָא כָּתַב הָכֵי – ראינו את דברי רב האי גאון, שכתב כך, דְּהַהִיא דְּאַמְרִינָן – שדין זה שאמרו (שבת לט:), שלֹא יִרְחַץ אָדָם כָּל גּוּפוֹ בְּשַׁבָּת בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, היינו דַּוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שָׁרֵי [-מותר] לִרְחֹץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּלָאו [-כיון שאין זה] דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְלֹא מִשּׁוּם רְשׁוּת, וְלֹא מִשּׁוּם מִצְוָה הִיא, אֶלָּא גְּזֵירָה הִיא שגזרו חכמים, וְכִי גָּזְרֵי – ומה שגזרו חכמים היינו דוקא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב, לֹא גזרו, ומותר לרחוץ ביום טוב במים חמים שחוממו בערב יום טוב.
