משנה ב: רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב. וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל, לָבָן הַפוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן:
משנה ב: משנתנו ממשיכה בביאור המומים המתירים את הבכור, ומבארת את מומי העין: רִיס – עפעף שֶׁל עַיִן, והוא העור המכסה את העין כשהיא סגורה, שֶׁנִּקַּב, או שֶׁנִּפְגַּם, או שֶׁנִּסְדַּק, או הֲרֵי שהיה בְעֵינָיו דַּק – פיסת עור המכסה את העין, תְּבַלּוּל – נבלל השחור בלבן שבעין על ידי חִלָּזוֹן נָחָשׁ – בליטת בשר לבן הנמצאת על השחור שבעין, כצורת נחש, ומנומרת כחלזון, וְעֵנָב – או שיש על השחור גרגר לבן כעינב, וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל הפוסל על ידי חלזון נחש, לָבָן הַפוֹסֵק בַּסִּירָא – בעיגול הכהה המקיף את השחור, וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר שבאמצע העין. אבל אם היה חוט שחור בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, לפי שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן, שאין הלבן עיקר העין.