מסכת ברכות, פרק ב, משנה ז

משנה ז: וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה:

משנה ז: כהמשך למשניות הקודמות, מביאה משנתנו הנהגה נוספת של רבן גמליאל, שתמהו עליה תלמידיו: וּכְשֶׁמֵּת טָבִי, עַבְדּוֹ של רבן גמליאל, קִבֵּל עָלָיו רבן גמליאל תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו בתמיהה, האם לֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה, וראוי להצטער על מיתתו (אף שלא היה טבי קרובו של רבן גמליאל, כיון שהיה תלמידו ומשרתו החביב עליו, קיבל עליו תנחומים (ירושלמי). ולא שהיה רבן גמליאל נוהג עליו אבילות ממש, אלא שהיה מצטער עד שהוצרכו לנחמו (מאירי)).