מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 43

הגמרא דנה עתה בשיעור ההרחקה מריח רע בעת קריאת שמע: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, רֵיחַ רָע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר – שמגיע מדבר ממשי הנמצא ליד המתפלל, רַב הוּנָא אָמַר מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מאותו דבר שיש ממנו ריח, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, [לרש"י היינו אפילו אם מגיע אליו ריח, ולדעת הרמב"ם היינו כשאין הריח מגיע אליו]. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אין די בהרחקת ארבע אמות מאותו דבר, אלא מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה [-הסתיים] הָרֵיחַ, וְקוֹרֵא.

מסייעת הגמרא לרב חסדא, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כשיטתו דְּרַב חִסְדָּא, וכך שנינו בה, לֹא יִקְרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת אָדָם, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת כְּלָבִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת חֲזִירִים, וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִין, ואף שאין מגיע אליו ריח רע, וְלֹא כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רָע, וְאִם הָיָה שָׁם מָקוֹם שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים יותר מגובה הצואה, אוֹ שהיה שם מקום שהוא נָמוּךְ עֲשָׂרָה טפחים מגובה אותה צואה, יוֹשֵׁב בְּצִדּוֹ של אותו מקום, וְקוֹרֵא קריאת שמע. וְאִם לָאו – אם אין שם מקום גבוה או נמוך עשרה, יַרְחִיק מהצואה כשיעור מְלֹא עֵינָיו – עד שאינו רואה את הצואה, וְכֵן לִתְפִלָּה צריך להרחיק כשיעור זה. ממשיכה הברייתא, וְרֵיחַ רָע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר, מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ, וְקוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע. הרי מבואר בברייתא כשיטת רב חסדא, שבריח רע הבא מדבר שיש בו ממשות, יש להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח.

עתה דנה הגמרא במה שהובא ברישא של הברייתא, שצריך להרחיק מצואת כלבי וחזירים: אָמַר רָבָא, לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – אין הלכה כברייתא זו במה שאמרה שבכל מקרה יש להרחיק מצואת כלבים וחזירים, ואף שאין מגיע אליו ריח רע,  אֶלָּא כִּי הָא דְּתַנְיָא – אלא ההלכה היא כמו ששנינו בברייתא אחרת, בה שנינו כך, לֹא יִקְרָא אָדָם קְרִיַּת שְׁמַע, לֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת כְּלָבִים וְלֹא כְּנֶגֶד צוֹאַת חֲזִירִים, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת לעיבוד, אך בזמן שאין בהן עורות מותר, כיון שאין ריחן רע כל כך.

הגמרא דנה עתה בשיעור ההרחקה הנצרך מריח רע שאין לו עיקר: בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת – הסתפקו בני הישיבה ושאלו את רב ששת, רֵיחַ רָע שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר, כגון ריח של הפחה, מַהוּ – האם צריך להרחיק ממנו. אֲמַר לְהוּ – השיב להם רב ששת, תָּא חֲזֵי הָנֵי צִיפֵּי דְּבֵי רַב – בואו וראו את אותן מחצלאות הנמצאות בבית המדרש, שבני הישיבה יושבים ולומדים עליהן, ויש שנרדמים עליהן, ויש זמנים דְּהָנֵי גָּאנוּ וְהָנֵי גָּרְסֵי – שאֵלו ישינים ואֵלו לומדים, ואף שדרך הישינים להפיח, התירו לאחרים להמשיך ללמוד, שאם לא כן יתבטלו הרבה זמן מלימודם.

מוסיפה הגמרא סייג לדין זה: וְלָא אֲמַרַן דְּשָׁרֵי – לא אמרנו דין זה, שאין צריך להרחיק כלל מריח רע שאין לו עיקר, אֶלָּא לענין לעסוק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֲבָל בִּקְרִיאַת שְׁמַע, לָא. ממשיכה הגמרא, וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה נָמִי לָא אֲמַרַן – ואף בדברי תורה לא התרנו זאת אֶלָּא בִּדְחַבְרֵיהּ – בריח רע הבא מחבירו, אֲבָל בְּדִידֵיהּ – בריח רע היוצא ממנו, לָא – אסור לו להמשיך ללמוד, עד שיכלה הריח.