מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 44

אִתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, צוֹאָה עוֹבֶרֶת – אדם שנושאים מולו כלי מיוחד לצואה, ואין ריח רע מגיע אליו, אַבַּיֵּי אָמַר, מוּתָּר לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע כנגדה, כיון שאין הצואה עצמה כנגדו, אלא רק הכלי. וְרָבָא אָמַר, אָסוּר, כיון שהכלי עצמו מיוחד לכך, הרי הוא מאוס ביותר. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרָבָא.

אָמַר רָבָא, וּפִי חֲזִיר, הנמצא כנגד האדם, כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמְיָא – הוא נחשב, כיון שהוא נובר תמיד באשפה, ופיו מאוס ביותר.

הגמרא מבארת עתה את הדין באופן שהאדם מסופק אם יש דבר שאינו נקי במקומו, האם הוא רשאי לומר דברים שבקדושה: אָמַר רַב יְהוּדָה, סָפֵק אם יש צוֹאָה בַּבַּיִת, מוּתָּר לקרוא קריאת שמע, כיון שאין זה מצוי שתהיה צואה בבית. אך אם יש ספק צואה בָּאַשְׁפָּה, אָסוּר לקרוא קריאת שמע בסמוך לה, לפי שמצוי שיש צואה באשפה, וצריך האדם לחשוש לכך. אמנם סָפֵק אם יש מֵי רַגְלַיִם, אֲפִילּוּ בָּאַשְׁפָּה, נָמִי – גם כן מוּתָּר לקרוא שם קריאת שמע. מבארת הגמרא את הטעם, סָבַר לַהּ – רב יהודה סובר כִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָמַר רב המנונא, מֵי רַגְלַיִם, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד (הראשון) בִּלְבָד – האיסור לקרוא קריאת שמע הוא רק כנגד קילוח של מי רגלים, הָא נְפַל לְהוּ לְאַרְעָא – אך אחרי שנפלו לארץ, מִשְׁרָא שָׁרוּ – מותר לקרוא קריאת שמע כנגדם, וְרַבָּנָן הוּא דְּגָזְרוּ בְּהוּ – ורק חכמים גזרו בכך איסור, וְכִי [-ומה ש]גָּזְרוּ רַבָּנָן, היינו בְּוַדָּאָן – כשידוע בודאי שישנם כאן, אֲבָל בִּסְפֵיקָן – במקום שיש ספק אם יש מי רגלים, לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן.

מבררת הגמרא, וּבְוַדָּאָן – במקום שיש ודאי מי רגלים, ונספגו בקרקע, עַד כַּמָּה – עד איזה שיעור אסרו חכמים לקרוא קריאת שמע כנגדם. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין – שאם נוגעים בהם, מתרטבים, אך לאחר שהתייבשו במידה מסוימת עד שאינם מרטיבים דבר הנוגע בהם, מותר. גְּנִיבָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב אָמַר, האיסור הוא אף לאחר שאינם מטפיחים, כָּל זְמַן שֶׁרִישּׁוּמָן נִיכָּר בקרקע.

מביאה הגמרא את דברי רבא שפסק הלכה בנידון זה ובנידון נוסף: אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, צוֹאָה שהתייבשה כְּחֶרֶשׂ, אֲסוּרָה – אסור לקרוא את שמע כנגדה, כיון שאינה נחשבת כיבשה לגמרי, שהיא כעפר. מֵי רַגְלַיִם, כָּל זְמַן שֶׁמַּטְפִּיחִין, אֲסוּרִין, והיינו כדברי שמואל.

מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – כיצד ניתן לבדוק זאת, שצוֹאָה זו יבשה רק כְּחֶרֶשׂ, ועדיין אסור לקרוא את שמע כנגדה. מבארת הגמרא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל זְמַן שֶׁזּוֹרְקָהּ וְאֵינָהּ נִפְרֶכֶת לפירורים, הרי זו ראיה שאינה יבשה לגמרי, ואסור לקרוא כנגדה. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שאף אם היא נפרכת על ידי זריקה, שזו פעולה חזקה, כָּל זְמַן שֶׁגּוֹלְלָהּ – מגלגלה בנחת וְאֵינָהּ נִפְרֶכֶת, הרי זה סימן שהיא עדיין לחה מעט, ואסור לקרוא כנגדה.

שנינו במשנה, לגבי מי שטבל בבוקר סמוך לנץ החמה, שאם יש לו שהות יעלה מן המים ויתכסה בבגדיו ויקרא את שמע, וְאִם לָאו – אם לא יספיק לעלות מהמים קודם שתנץ החמה, יִתְכַּסֶּה בַּמַיִם, וְיִקְרָא את שמע.

אומר הרי"ף: אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא את הדין הזה, שיכול להתכסות במים, דוקא בְּמַיִם עֲכוּרִין, שאין רואים דרכם דבר, אֲבָל במים צְלוּלִין, לֹא – אינו יכול להתכסות, ואף אם אינו רואה את ערותו, מִשּׁוּם דְּלִבּוֹ 'רוֹאֶה' אֶת הָעֶרְוָה, ואין חציצה ביניהם, ובאופן כזה אסור לקרוא את שמע.

מוסיף הרי"ף: וַהֲלָכָה היא, שאם עֲקֵבוֹ של האדם רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, והיינו שאין חציצה ביניהם, מוּתָּר לקרוא את שמע, אך אם עקבו [או כל מקום אחר בגופו] נוֹגֵעַ בערוה, אָסוּר לקרוא את שמע.