מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 47

התבאר לעיל שיש להרחיק מגרף של רעי וכדומה ארבע אמות, ואף שהוא נקי עתה. מביא הרי"ף דין נוסף בענין דומה: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם כְּנֶגֶד בֵּית הַכִּסֵּא, וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עתה צוֹאָה, כיון שהוא מקום מאוס מצד עצמו. כמבואר בגמרא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁאָמְרוּ שאסור לקרוא כנגדו דברים שבקדושה, היינו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עתה צוֹאָה, כגון שפינוהו. וּמבואר בגמרא שדין זה הוא דַוְקָא בבית כסא יָשָׁן, שכבר השתמשו בו, אֲבָל בית כסא חָדָשׁ, שעדיין לא השתמשו בו, לֹא – אין איסור לקרוא כנגדו.

דין נוסף בענין זה: אָמַר רָבָא, הָנֵי בָּתֵּי כִּסָּאֵי דְּפַרְסָאֵי – אותם בתי כסא של פרסיים, שהיתה בהם חפירה מיוחדת לפסולת, העשויה כמדרון, ולא היתה הפסולת נשארת שם, אַף עַל גַב דְּאִית בְּהוּ – אף אם עתה יש בהם צוֹאָה, כִּסְתוּמוֹת דָּמְיָין – הרי הם כמכוסים, ומותר לקרוא כנגדם קריאת שמע.

הרי"ף מביא באותו ענין את סוגית הגמרא במסכת שבת: גָּרְסִינַן בְּפֶרֶק יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת (שבת י.), אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, מִתְפַּלֵּל אָדָם תְּפִלָּתוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, ואין בכך איסור. וְאוֹקִימְנָא – והעמידה הגמרא את דבריו בְּמֶרְחָץ חָדָשׁ, שֶׁעֲדַיִין לֹא רָחַץ בּוֹ אָדָם מעולם. אֲבָל במֶרְחָץ יָשָׁן, לֹא – אסור להתפלל.

מביא הרי"ף ברייתא בענין חילוקי הדינים שיש בבית המרחץ: וְתַנְיָא – וכך שנינו בברייתא, הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, יש בו שלש מקומות שונים בדיניהם, מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין רק כשהם לְבוּשִׁין, והיינו בחדר החיצוני, יֵשׁ שָׁם – מותר לומר שם קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שמותרת שם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם לחבירו, וּמַנִּיחַ שם תְּפִילִּין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵץ את תפיליו, אם נכנס לשם כשהם מונחים עליו. אם נִכְנָס לְמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם מִקְצָתָן עוֹמְדִים עֵרוּמִּים וּמִקְצָתָן עוֹמְדִין לְבוּשִׁין, והיינו בחדר האמצעי של המרחץ, יֵשׁ שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וְאֵין שָׁם – אסור לומר שם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְאֵינוֹ חוֹלֵץ את תְּפִילָּיו אם נכנס לשם כשהוא עטור בהם, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ שם תפילין לְכַתְּחִלָּה, אם לא היו עליו כשנכנס לשם. ואם נכנס למָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים כולם עֵרוּמִּים, והיינו בחדר הפנימי של המרחץ, בו רוחצים בני אדם, אֵין שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם – אסור לשאול בשלום חבירו, מהטעם שיבואר להלן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאסור לומר שם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְאף אם נכנס לשם כשהוא עטור בתפילין, חוֹלֵץ את התְּפִילִּין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ.

עוד אמרו בסוגיא שם: אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָא, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו, כד) 'וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם', כְּלוֹמַר, ששְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'שְׁלָמָא' [-שלום] הוּא, ואסור להזכיר את שם ה' במקום שאינו נקי.

הגמרא מבררת את דינם של כינויים שונים לשמו של הקדוש ברוך הוא, האם מותר לאומרם במקום שאינו נקי: אָמַר רַב חֲמָא בַּר גִּיּוֹרָא, אָמַר רַב, שָׁרִי לֵיהּ לֶאִינִישׁ לְמֵימַר – מותר לו לאדם לומר 'הֵימָנוּתָא', כלומר לומר 'נאמן' בְּבֵית הַכִּסֵּא. ומבאר רב את החידוש בדבריו, וְאַף עַל גַב דִּכְתִיב (דברים ז, ט) 'הָאֵל הַנֶּאֱמָן', והיה ניתן להבין ש'נאמן' הוא שם ה', אין הדבר כן, אלא הַהוּא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר – הרי זה כמו שתירגם אונקלוס 'אֱלָהָא מְהֵימְנָא', שהאלוקים נאמן, אֲבָל שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִיקְּרֵי נֶאֱמָן – אך ה' עצמו אינו מכונה 'נאמן', ואין זה דומה לשם 'שלום', שנאמר 'ויקרא לו ה' שלום', כמו שהתבאר לעיל.

התבאר לעיל שבבית מרחץ חדש, שעדיין לא השתמשו בו, מותר לקרוא קריאת שמע. מברר הרי"ף את הדין לגבי בית כסא חדש: וְהַזְמָנָה לְבֵית הַכִּסֵּא – מקום שהזמינוהו והכינוהו לשמש כבית הכסא, ועדיין לא השתמשו בו, לְמֵיקַם בְּגַוֵּיהּ וְצַלּוֹיֵי – לענין עמידה בתוכו להתפלל, אִיבַּעְיָא וְלָא אִיפְשִׁטָא – הרי זה ספק בגמרא במסכת נדרים (ז.), האם כיון שהוא מאוס יותר מבית המרחץ, די בכך שהכינוהו לצורך כך כדי לאסור לומר בו דברים שבקדושה, ולא נפשט ספק זה,  [כאן לא כתב הרי"ף שיש להחמיר מספק, כמו שכתב לעיל לגבי צואה הדבוקה בסנדלו, כיון שעיקר איסור קריאה בבית הכסא נקי הוא מדרבנן, נמצא שכאן זהו ספק באיסור דרבנן, וספיקו להקל. רבינו יונה].