מסכת ברכות, פרק ד, משנה ה
משנה ה: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:
הָיָה האדם רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר בדרך, יֵרֵד ממנו, ויתפלל, כיון שדרך גאוה היא להתפלל בעודו רוכב על החמור. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, לפי שאין לו מי שישמור על חמורו עד שיסיים את התפילה, יַחְזִיר אֶת פָּנָיו לכיוון ירושלים, ויתפלל. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ ומחשבתו כאילו הוא עומד כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.
