מסכת ברכות, פרק ה, שיעור 67

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה, המפרטת יותר את המקומות בתפילה בהם רשאי האדם לבקש על צרכיו: וְגַרְסִינָן – ושנינו בְּמסכת עַבוֹדָה זָרָה, בְּפֶרֶק קַמָּא (ז:), תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְעוֹלָם – תמיד יש לנהוג כך, יִשְׁאַל [-יבקש] אָדָם צְרָכָיו מה', וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, א), 'תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ', כלומר, תחילה יתפלל האדם לפני ה' את עטיפת נפשו ודאגת ליבו, כלומר בקשת צרכיו (רש"י), ואחר כך 'ישפוך שיחו', וְאֵין פירוש לשון 'שִׂיחָה' האמור בפסוק זה, אֶלָּא תְּפִלָּה – תפילת שמונה עשרה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, סג) 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בְּשָׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב', והיינו שיצא להתפלל, הרי מבואר בלשון הפסוק שתחילה צריך האדם לבקש צרכיו [-תפילה לעני כי יעטוף], ורק אחר כך להתפלל [-לפני ה' ישפוך שיחו]. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק ואוֹמֵר, לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם תחילה, תפילת שמונה עשרה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל צְרָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמב, ג) 'אֶשְׁפּוֹךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד', כלומר, תחילה אשפוך שיחי לפני ה', שזו תפילה, ורק אחר כך אגיד לפניו את צרתי, שזו בקשת צרכיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה – לא כרבי אליעזר, שמבקש צרכיו קודם התפילה, ולא כרבי יהושע שמבקש צרכיו לאחר התפילה, אֶלָּא שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו מהקדוש ברוך הוא באמצע התפילה, בְּברכת 'שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה'.

מוסיפה הגמרא דין בשיטת חכמים: אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים ששׁוֹאֵל [-מבקש] אָדָם צְרָכָיו בְּברכת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, מכל מקום אִם בָּא האדם לוֹמַר – לבקש בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה שבשמונה עשרה, מֵעֵין כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, אוֹמֵר – רשאי לומר ולבקש, וכאופנים שתביא הגמרא מיד.

מימרא נוספת באותו ענין: אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים ששׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, מכל מקום יכול לבקש צרכיו גם בשאר ברכות של שמונה עשרה, בענינה של אותה ברכה, כגון, אִם יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹמֵר – מבקש את רפואתו בְּבִרְכַּת הַחוֹלִים – ברכת 'רפאינו', וְאִם צָרִיךְ לְפַרְנָסָה, אוֹמֵר – מבקש על פרנסתו בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים.

ומביאה הגמרא עוד מימרא בענין זה: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים ששׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, מכל מקום אִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ בקשות ותחנונים, אֲפִילוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים, אוֹמֵר – רשאי הוא לומר.

מביא עתה הרי"ף את סוגיית הגמרא להלן, בהמשך הפרק: וּבְהַאי פִּרְקָא – ובפרק זה לְקַמָּן (לד.) אַמְרִינָן, אָמַר רַב יְהוּדָה, לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל [-לא יבקש] אָדָם צְרָכָיו, לֹא בְּשָׁלֹשׁ ברכות רִאשׁוֹנוֹת של תפילת שמונה עשרה, וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ ברכות אַחֲרוֹנוֹת, אֶלָּא בַּברכות האֶמְצָעִיוֹת של שמונה עשרה.

ומבארת הגמרא את הטעם, אָמַר רַב הוּנָא, בברכות הרִאשׁוֹנוֹת דּוֹמֶה האדם לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ, ואין ראוי שיבקש אז צרכיו. וְבברכות האֶמְצָעִיּוֹת דּוֹמֶה האדם לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס – מתנה מֵרַבּוֹ, ובהם מתאים לבקש צרכיו, ובשלש ברכות אַחֲרוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְנִפְטַר – ונפרד מרבו וְהוֹלֵךְ לוֹ, ולכן גם בשלש אלו לא יבקש צרכיו.

דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי, לְעוֹלָם [-תמיד] יַסְדִּיר אָדָם תחילה שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם [-של הקדוש ברוך הוא], וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. מְנָא לָן – ומנין למדנו שיש לנהוג כן, מִמֹּשֶׁה רבינו, דִּכְתִיב – שכך נאמר בתפילת משה, כשביקש מה' שיכניסנו לארץ ישראל, אמר תחילה דברי שבח, 'ה' אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ' וגו' (דברים ג, כד), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ – ונאמר לאחר שבחים אלו, שביקש משה ואמר 'אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן' וגו', הרי שתחילה שיבח משה לה' על גדלו וידו החזקה, ואחר כך ביקש ממנו בקשתו, וכן עלינו לנהוג בעת התפילה, לפתוח בדברי שבח, ואחר כך לבקש צרכינו.