מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 79

הגמרא מבארת עתה את עיקר דינם של רב ושמואל: גּוּפָא – גוף המימרא כך היא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, כָּל מאכל (שהוא) [שֶׁיֵּשׁ בּוֹ] מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.

[וְאִיתְּמַר נַמִי – ונאמרה מימרא נוספת זו, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, כָּל מאכל שֶׁהוּא עצמו מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין – חמשת מיני דגן, מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת]. וְאוֹתְבִינָן עֲלַיְיהוּ – והקשתה הגמרא על ההלכה האחרונה, דְּאָמְרֵי שכָּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, דְּאַלְמָא – שמוכח מדבריהם, דאוֹרֵז, לְדִידְהוּ – לדבריהם, לֹא מְבָרְכִינָן עָלֵיהּ – אין מברכים עליו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, שהרי אינו מחמשת מיני דגן, וקשה על דבריהם מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה – אוכל את החטה שלמה וחיה, כמות שהיא, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. אם טְחָנָה – טחן את החטה, ואַפָאָה, ולאחר האפיה בתנור חזר וּבִישְׁלָה בקדירה, בִּזְמַן שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּמוֹת – שלמות, ולא נימוחו בבישול, בַּתְּחִלָּה – קודם האכילה מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא, וּלְבַסּוֹף – לאחר האכילה מברך שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת – ברכת המזון. וְאִם אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּמוֹת, אלא נימוחו בבישול, אין לו דין 'לחם', ולכן בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְבַסּוֹף מברך בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ – על המחיה [פירשנו על פי רש"י, שהחילוק הוא אם נימוחו או לא, אמנם יש מהראשונים שפירשו שהחילוק הוא בין יש בהם כזית לבין אין בהם כזית, ראה רבינו יונה]. ממשיכה הברייתא, וְהַכּוֹסֵס אֶת הָאוֹרֶז – אוכלו כשהוא חי, מְבָרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה'. טָחֲנוֹ – טחן את האורז, אַפָאוֹ בתנור, וּבִישְׁלוֹ בקדירה, אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּמוֹת, ולא נימוחו, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְבַסּוֹף מברך בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. ומוכח מדברי הברייתא, שברכתו של האורז, כשהוא מבושל, היא 'בורא מיני מזונות, והיינו שלא כמשמעות דברי רב ושמואל, שרק על חמשת מיני דגן מברכים מזונות, ולא על אורז.

אומר הרי"ף: וְסָלְקָא לְהוּ בִּתְּיּוּבְתָא – והעלתה הגמרא ברייתא זו בקושיא, ולא תירצה את דברי רב ושמואל, הִלְכָּךְ – ולכן, לְגַבֵּי אוֹרֶז יש לנהוג כדברי הברייתא, כַּד מְבַשִׁיל לֵיהּ – כאשר מבשלו האדם, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.

מוסיף הרי"ף, וּלְבַסּוֹף – לאחר אכילת האורז, מברך בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, ולא ברכה מעין שלש, כִּדְּתַּרִיצְנָא לְהָא מַתְנִיתָא – וכמו שביארה הגמרא את הברייתא להלן, דתָּנִי – ששנינו בה לגַּבֵּי אוֹרֶז 'וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו וְלֹא כְּלוּם', וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו, דְּכָל מקום שנאמר 'וּלְבַסּוֹף וְלֹא כְּלוּם' אין הכוונה שאינו מברך כלל, אלא שאינו מברך ברכת המזון או מעין שלש, אלא מְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, ולכן אף כאן יש לברך אחרי אכילת האורז 'בורא נפשות'.

מוסיף הרי"ף, וְהַנֵי מִילֵּי בִּדְּאִיתֵיהּ לְאוֹרֶז בְּעֵינֵיהּ – ודין זה הוא רק כשהאורז קיים כמות שהוא, אלא שהתבשל, אֲבָל אם אוכל את האורז עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת – בתערובת של מאכל אחר, והמאכל האחר הוא העיקר ולא האורז, לֹא – אין ברכתו מזונות. והטעם לכך, דְקַיְימָא לָן בְּהָא – שהרי אנו פוסקים הלכה בנידון זה כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – שאמרו שניהם דין זה, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תערובת מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, מְבָרְכִים עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, אבל שאר דברים, כגון אורז, אין מברכים עליהם כשהם מעורבים בתבשיל אחר, שהוא העיקר. ואף שהקשינו על דברי רב ושמואל ודחינו אותם, דְּלֹא אִיתּוֹתַב – שהרי לא הופרכו דברי רַב וּשְׁמוּאֵל אֶלָּא לְעִנְיַן מה שאמרו 'כָּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מברכים עליו בורא מיני מזונות', דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – כאשר אוכלו כמות שהוא, ללא תערובת, שבזה סברו רב ושמואל שעל אורז כמות שהוא אין מברכים מזונות, ואנו פוסקים כברייתא, שברכת האורז מזונות. אֲבָל לגבי מה שאמרו רב ושמואל 'כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מברכים עליו בורא מיני מזונות', והיינו באופן דְּלֵיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – שאין הדבר נאכל כמות שהוא, אֶלָּא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, לֹא אִיתּוֹתַב – לא הופרכו דבריהם, הִלְכָּךְ קַיְימָא לָן כְּוָתַיְהוּ בְּהָא ולכן בזה אנו פוסקים כדבריהם, שרק לגבי תערובת של חמשת מיני דגן אנו אומרים שהברכה נקבעת על פיהם, אף שהם מועטים, אבל בשאר מינים, כגון אורז, אם אוכלם בתערובת תבשיל אחר, מברך על התבשיל האחר, שהוא העיקר, דְּלֵיכָּא מַאן דְּפָּלִיג עֲלַיְיהוּ – כיון שאין מי שחולק עליהם בזה, וְעוֹד טעם לפסוק כדבריהם, דְּסוּגְּיָין כְּוָתַיְהוּ – כיון שסוגיית הגמרא נאמרה כשיטתם.

הרי"ף מוסיף עתה את שיטתו בענין דוחן: וּפַת העשויה מדוֹחַן, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל, וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, והיינו כיון שדברי הגמרא לעיל נאמרו רק לגבי אורז, שברכתו מזונות, ולא לגבי שאר מינים.