מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 92

אגב הדינים שהתבארו לעיל, מביאה הגמרא ברכה נוספת השייכת לענינים אלו: אָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַאן דְּנָפִיק בְּיוֹמֵי נִיסָן – אדם היוצא בחודש ניסן, וְחֲזָא אִילָנֵי דְּקָא מְלַבְלְבֵי – ורואה את אילנות הפרי (משנ"ב) כשהם מלבלבים, והיינו שמתחילים להוציא פרחים, אוֹמֵר ברכה זו, בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת, וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, כְּדֵי לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן [-שיהנו מהם] בְּנֵי אָדָם.

עתה מביאה הגמרא את המקור לכך שיש ברכה על הריח: אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבְיָה, אָמַר רַב, מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל רֵיחַ טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג,י) 'כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ', אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ, הֲוֵי אוֹמֵר, זֶה הָרֵיחַ.

כפי שהתבאר לעיל, 'מישחא כבישא', שמן שכבוש בו קושט, שיש בו ריח טוב, מברכים עליו בורא עצי בשמים. הגמרא דנה עתה באופן שהביאו לאדם 'מישחא כבישא' והדסים, שברכת שניהם 'בורא עצי בשמים', על איזה מהם יברך: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם שֶׁמֶן שכבוש בו הקושט, וריחו טוב, וְהֲדַס להריח בו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן וּפוֹטֵר אֶת הַהֲדַס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲנִי אַכְרִיעַ, כדברי בית שמאי, שֶׁמֶן, זָכִינוּ לְרֵיחוֹ וְזָכִינוּ לְסִיכָתוֹ – יש בו שתי מעלות, שניתן לסוך בו את הידים, וריחו טוב, ואילו הֲדַס, רק לְרֵיחוֹ זָכִינוּ, ואילו לְסִיכָתוֹ לֹא זָכִינוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, והיינו כרבן גמליאל שפסק כבית שמאי. רָבָא אָמַר, הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, שמברך על ההדס ופוטר את השמן [כיון שבהדס הריח הוא מגופו, ואילו בשמן הריח הוא ממה שקלט מה'קושט' הכבוש בו, ולכן חשיבות ההדס גדולה יותר (רא"ה)].

פוסק הרי"ף את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא, דְּבַּתְרָא הוּא – שהרי הוא אחרון מבין האמוראים החולקים בענין זה, ומקובל בידינו שפוסקים הלכה כדברי האמורא האחרון, שראה את דברי החכמים שלפניו.

כפי שהתבאר לעיל, על שמן אפרסמון מברכים 'בורא שמן ערב'. הגמרא דנה עתה באדם שהביאו לו בסיום הסעודה שמן אפרסמון, ויין הטעון ברכת 'הגפן', על מה מברך תחילה. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן לבשם את הידים, וְיַיִן לשתותו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַשֶּׁמֶן בִּימִינוֹ, וְאֶת הַיַּיִן בִּשְׂמֹאלוֹ, וּמְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן תחילה, וְאַחַר כָּךְ מברך עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַיַּיִן בִּימִינוֹ, וְאֶת הַשֶּׁמֶן בִּשְׂמֹאלוֹ, וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תחילה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן. ואם נשאר שמן בידו לא יצא כך לשוק, כיון שאין לתלמיד חכם לצאת מבושם לשוק, כמו שיבואר להלן, וְלכן טָחוֹ – מקנחו בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ, שיתבשם בשמן זה. וְאִם אותו שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם הוּא, טָחוֹ – מקנח את השמן בַּכֹּתֶל, והטעם שאינו יוצא מבושם בשמן זה, וכן אינו מקנחו בשמש תלמיד חכם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק, כטעם שיבואר להלן.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שִׁשָּׁה דְּבָרִים אלו שיבוארו להלן, גְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שינהג אפילו באחד מהם, ואלו הם: א. אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק. ב. וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. ג. וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים מְטֻלָּאִים. ד. וְאַל יְסַפֵּר [-ישוחח] עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק. ה. וְאַל יֵשֵׁב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. ו. וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוד שני דברים שאין לו לעשותם, אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְאַל יֵלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה.

עתה מבארת הגמרא את טעמיהם של הדברים האמורים בברייתא. 'אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק', בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשְׁדִין אֹתוֹ עַל מִשְׁכַּב זָכוּר. וְלֹא אַמָרָן – ולא אמרנו דין זה, שאין לו לצאת מבושם לשוק, אֶלָּא בבושם שבְּבִגְדוֹ, אֲבָל בבושם שבְּגוּפוֹ מותר, זֵעָה מַעְבְרָא לֵיהּ – כיון שהזיעה מעבירה אותו, ואינו נשאר.

'וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה', מִשּׁוּם חֲשָׁדָא – שיחשדו בו שהולך למקום זנות. וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרינו דין זה, אֶלָּא באופן דְּלֹא קְבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא – שאין לו זמן קבוע ללמוד בלילה, ומתוך כך יחשדוהו, אֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא – אם יש לו זמן קבוע ללמוד עם רבו, מֵידַע יָדְעֵי דִּלְעִידְּנֵיהּ קָא אָזִיל – הכל יודעים שהוא הולך ללמוד במקום קביעותו, ולא יחשדוהו.

'וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים מְטֻלָּאִים', וְלֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, אֶלָּא בִּטְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי, וּבְפִּינָתָא – בחלק העליון של הנעל, וּבִימוֹת הַחַמָּה, שהטלאי נראה לכל. אֲבָל בְּגִילְדָא – בעקב הנעל, אוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שהטיט מכסה את הטלאי, לֵית לָן בָּהּ – אין כל חשש בכך.

'וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק', וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ, לְפִי שֶּׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו, ויסברו שמדבר עם אשה זרה.

'וְאַל יֵשֵׁב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ', דִּילְמָא אָתֵי לְאִימְשׁוּכֵי בַּתְרַיְיהוּ – מחשש שיבוא להמשך אחריהם.

'וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ', דִּילְמָא חֲשְׁדֵי לֵיהּ בְּפּוֹשְׁעִים – יחשדו בו שהוא מתעצל לבא לבית המדרש.

'וְאַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה', כיון דְּאָמַר מַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, פְּסִיעָה גַּסָּה [-גדולה] שפוסע האדם, נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל הָאָדָם. ומבררת הגמרא, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – מה תקנתו של אדם שפסע פסיעה גסה, ונחלשה ראייתו, לִיהֲדְּרֵיהּ בְּקִדוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשָׁא – יחזיר את ראייתו על ידי שתיית היין של קידוש ליל שבת.

'וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה', מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו,ג) 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ', והמהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה הנמצאת מעליו (מהרש"א).