מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 110

פֶּרֶק שְּׁמִינִי – אֵלּוּ דְּבָרִים

פרק זה עוסק בהלכות סעודה, ומובאים בו גם דיני קידוש והבדלה:

משנה

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה – אלו הם הדברים מהלכות סעודה, שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, המקדש על היין בליל שבת, או בליל יום טוב, מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיּוֹם – ברכת 'מקדש השבת', או 'מקדש ישראל והזמנים', וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן 'בורא פרי הגפן'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל קדושת הַיּוֹם, וטעם מחלוקתם יבואר בגמרא.

מחלוקת נוספת בענין הקידוש בשבתות וימים טובים: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הבא לקדש ולאכול סעודתו, נוֹטְלִין תחילה לַיָּדַיִם, לצורך אכילת הפת, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס לקידוש היום, ומקדשים על היין, ומיד אחר כך מברכים 'המוציא' על הפת, ובוצעים ממנה. וטעמם, כיון שהכוס של הקידוש רטוב [וכמו שהתבאר בפרק הקודם, שהכוס טעונה שטיפה], ואם יקדש על היין לפני הנטילה בעוד ידיו טמאות, יטמאו המים שמאחורי הכוס, וסוברים בית שמאי שאסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים, ולכן אמרו שנוטלים ידים לפני הקידוש. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס לקדש עליו, וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם ובוצעים על הפת, כיון שהם סוברים שמותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין המחלוקות שהתבארו במשנתנו, ויבואר בה טעם מחלוקתם: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, המקדש בשבת או ביום טוב, מְבָרֵךְ תחילה עַל קדושת הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ 'הגפן' עַל הַיַּיִן, וטעמם, לפי שֶּׁהַיּוֹם גּוֹרֵם לַיַּיִן שֶׁיָּבֹא, שלולא היה זה שבת או יום טוב לא היה האדם שותה עתה יין ומברך עליו, טעם נוסף, וּכְבָר קָדַשׁ הַיּוֹם וַעֲדַיִן יַיִן לֹא בָּא, וכיון שקדושת היום נכנסה לפני שהובא היין יש לברך תחילה על קדושת היום ואחר כך על הגפן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תחילה, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל קדושת הַיּוֹם, כיון שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לַקְּדֻשָּׁה שֶׁתֵּאָמֵר, שהרי מי שאין לו יין [או פת] אינו יכול לקדש.

דָּבָר אַחֵר – טעם נוסף לדברי בית הלל, בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה – מצויה, וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה, אלא מברכים אותה רק בשבת, וְתָדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר – כשיש לפני האדם שתי ברכות, שאחת מצויה והאחרת אינה מצויה, תָּדִיר קוֹדֶם – יש לברך תחילה את הברכה המצויה.

ממשיכה הברייתא ומביאה את המחלוקת השניה שהובאה במשנתנו: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגיִן אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וכטעם שהתבאר לעיל.

מבאר הרי"ף, מַאי 'כּוֹס' האמורה כאן, כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ הַיּוֹם הוּא.