מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 120

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בחולין לגבי המקום ביד הצריך נטילת ידים:

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קִדּוּשׁ יָדַיִם בַּמִּקְדָּשׁ – כהנים המקדשים ידיהם מהכיור לפני העבודה, צריכים לרחוץ ידיהם עַד לַפֶּרֶק – למקום חיבור היד לזרוע, והיינו שרוחץ את כל כף ידו. בְּחֻלִּין – הנוטל ידים לאכילת חולין, רוחץ ידיו עַד לַפְּקַק – לקשרי אצבעותיו העליונים, והיינו עד סוף האצבעות (עפ"י גירסת רבינו יונה). לִתְרוּמָה – כהן הנוטל ידיו לאכילת תרומה, יטול עַד לַפֶּרֶק – למקום חיבור היד לזרוע, והיינו שרוחץ את כל כף ידו.

דין נוסף, וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה בַּגּוּף, חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם, בין בִּנטילת ידים לאכילת חֻלִּין וּבין בְקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ.

מביא הרי"ף את ההלכה בענין המקום ביד הנצרך לנטילת ידים: וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שיש ליטול ידים עַד לַפֶּרֶק – למקום חיבור כף היד לזרוע, בֵּין לְחֻלִּין ובֵּין לִתְרוּמָה, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.

הרי"ף מביא את המשך הסוגיא בחולין, לגבי הנוטל ידיו בבוקר, אם די לו בנטילה זו לכל היום.

אָמַר רַב, נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית – בבוקר, וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ – ועושה תנאי שתועיל לו נטילה זו לכל היום, בין לתפילה ובין לאכילה, ובתנאי שאכן ישמור על ידיו כל היום, שלא יגע במקום לכלוך המצריך נטילת ידים נוספת (רבינו יונה). אָמַר לְהוּ רָבִינָא לִבְנֵי פַקְתָא דְּעַרְבוּת – לאנשים הגרים בבקעה של המקום ששמו 'ערבות', כְּגוֹן אַתּוּן – אנשים כמותכם, הגרים במקום כזה, דְּלֹּא נְפִישֵׁי לְכוּ מַיָּא – שאין לכם מים רבים, מָשׁוּ יְדַיְיכוּ מִצַּפְרָא – טלו ידיכם בבוקר, וְאַתְנוּ עִילָוַייהוּ כּוּלֵּי יוֹמָא – ועשו עליהם תנאי למשך כל היום, שתשמרו עליהם בנקיות, ולא תצטרכו לחזור וליטול ידים לתפילה ולאכילה.

מביאה גמרא שתי לשונות בביאור דברי רבינא: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו בביאור דברי רבינא, דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַדְּחָק מותר לעשות כן, כאותם בני פקתא דערבות, שאין מצויים אצלם מים רבים, וּלפי לשון זו פְּלִיגָא דְּרַב – חולק רבינא על רב, שהרי רב התיר זאת בכל אופן, ולא דוקא בשעת הדחק. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו בביאור דברי רבינא, וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק התיר רבינא ליטול ידים בבוקר ולהתנות שתועיל נטילה זו לכל היום, וְהַיְינוּ דְּרַב – וזהו כשיטת רב, שתמיד מותר לעשות כן.

נידון נוסף בהלכות נטילת ידים: אָמַר רָבָא, הַאי אֲרִיתָא דְּדַלָּאֵי – תעלה המובילה מים להשקות את השדות, ועשויה בצורה ששופכים לראשה האחד מים, ומשם נמשכות תעלות רבות לכל הערוגות, והמים העוברים שם משקים את כל השדה, אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם, וְאֵין מַטְבִּילִין בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם, ומבארת הגמרא, אֵין מַטְבִּילִין בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם, כיון דְּהֲווּ לְהוּ מים שְׁאוּבִין, והטבלת ידים מועילה רק במים הכשרים לטבילת הגוף. וְאֵין נוֹטְלִין בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם, כיון דְּלָא אָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא – שאין המים שבתעלה נשפכים מכח פעולת האדם. ומוסיפה הגמרא, וְאִי מִיקְּרַב לְגַבֵּי דַּוְולָא – ואם נוטל את ידיו מהתעלה במקום קרוב למקום שפיכת המים על ידי האדם, דְּאָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא – שאז באים המים מכחו הראשון של האדם, קודם שהתרחקו ממקום שפיכת האדם, נוֹטְלִין מִמֶּנוּ לַיָּדַיִם, כיון שנטילה זו באה מכח האדם ששפך את המים מהדלי לתוך התעלה הגדולה. וְאִי בְּזִיעַ דַּוְולָא – ואם הדלי שממנו ממלא את החריץ מנוקב בְּשיעור של כוֹנֵס מַשְׁקֶה – שאם יניחוהו במים יכנסו מים לתוכו דרך אותו חור, אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנוּ לַיָּדַיִם, דְּלָאו כְּלִי הוּא – כיון שאין לו חשיבות של כלי ולכן גם אם הוא קרוב למקום שפיכת המים, ואין חסרון של כח גברא, אינו מועיל כיון שלא באו המים מכלי, (רא"ש חולין).