מסכת ברכות, פרק ט, שיעור 132

שנינו במשנה, קָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים מברך שהחיינו. מבארת הגמרא מתי מברכים ברכה זו, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר דין זה, שמברך 'שהחיינו' על כלים חדשים, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין לוֹ כלים אחרים כַיּוֹצֵא בָּהֶן – הדומים להם, ואף לא בדרך ירושה וכדומה, ושמחתו מרובה שקנה כלים אלו, אֲבָל אם יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, כגון שירשם, אף שבעת הירושה לא בירך על כלים אלו ברכת שהחיינו [אלא רק בירך באופן כללי על כל הירושה, כמו שהתבאר לעיל], ועתה קנה כלים חדשים כיוצא בהם, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כיון שסוף סוף כבר יש לו כלים מעין אלו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין אם יש לו כלים כמותם, כגון שירשם, ובין אם אין לו כלים כמותם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ 'שהחיינו' בשעה שקנאם.

מדייקת הגמרא ממחלוקת זו, מִכְּלַל – משמע, מכך שנחלקו באופן שהיו לו כלים כאלו שלא בדרך קניה, כגון שירשם, ולא בירך עליהם שהחיינו, דְּכִי [-שאם] קָנָה כלים מסוימים, ובירך עליהם שהחיינו, וְחָזַר וְקָנָה כלים נוספים כאלו, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, ואף רבי יוחנן מודה בזה, הוֹאִיל וּכְבָר קָנָה כַּיּוֹצֵא בָּהֶן פעם אחת, ובירך על הקניה הראשונה 'שהחיינו', אינו צריך לברך על הקניה השניה, ורק במקום שלא בירך בפעם הראשונה שקיבל כלים אלו, סובר רבי יוחנן שכשקונה כלים דומים, מברך שהחיינו.

מביאה הגמרא לשון אחרת במחלוקת זו: לִישָׁנָא אַחֲרִינָא – לשון אחרת, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמברכים שהחיינו על כלים חדשים, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא קָנָה מעולם כלים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל אם כבר קָנָה כלים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, ובירך עליהם שהחיינו, ועתה קנה פעם נוספת כלים דומים לאלו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שהחיינו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין אם כבר קנה כלים כאלו, ובין אם לא קנה עד עתה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שהחיינו כשקנה עתה כלים אלו. ולפי לשון זו משמע שאף רב הונא מודה שאם בפעם הראשונה לא קנה את הכלים, אלא נפלו לו בירושה, ולא בירך עליהם שהחיינו, כשקונה עתה כלים חדשים כיוצא בהם, מברך שהחיינו, ולרבי יוחנן אף אם כבר קנה כלים כאלה ובירך עליהם שהחיינו חוזר ומברך על הכלים שקנה.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקָיְמָא לָן – ואנו נוקטים להלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּכְלִישָׁנָא בַּתְרָא – וכפי הלשון האחרונה בדעת רבי יוחנן, דְּאָמַר, בֵּין אם כבר קָנָה בעבר כלים כַּיּוֹצֵא בָהֶן, ובֵּין אם לֹא קָנָה כַּיּוֹצֵא בָהֶן, וּבֵין שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָהֶן, כגון בדרך ירושה, וּבֵין שֶׁאֵין לוֹ כַּיּוֹצֵא בָהֶן, כשקונה אותם עתה צָרִיךְ לְבָרֵךְ שהחיינו, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.

שנינו במשנה, הַנִּכְנָס לַכְּרָךְ, מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, ובן עזאי אומר ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו.

מביאה הגמרא ברייתא בענין תפילות אלו, כשיטת בן עזאי, שמתפלל שתים בכניסתו ושתים ביציאתו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בִּכְנִיסָתוֹ לכרך מַהוּ אוֹמֵר, 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרָךְ זֶה לְשָׁלוֹם'. לאחר שנִכְנַס לְשָׁלוֹם, אוֹמֵר 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתָּנִי לְשָׁלוֹם'. בִּקֵּשׁ – כאשר הוא רוצה ומתכונן לָצֵאת, אוֹמֵר 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרָךְ זֶה לְשָׁלוֹם'. לאחר שיָצָא בְּשָׁלוֹם, אוֹמֵר 'מוֹדֶה אֲנִי לִפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתָנִי מִכְּרָךְ זֶה לְשָׁלוֹם, וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתָנִי לְשָׁלוֹם כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ'.