מסכת גיטין, פרק א, שיעור 4

משנה

הַמֵּבִיא גֵּט ממקום למקום בְּתוך אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶּׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מאחר ובני ארץ ישראל בקיאים בכתיבת הגט לשמה, וגם אין חשש שלא יימצאו עדים לקיימו, כיון שהעדים החותמים על הגט הם בני ארץ ישראל, ויימצאו עדים המכירים את חתימותיהם. וְאִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, ובגמרא יבואר מי הם העוררים הללו, יִתְקַיֵּם הגט בְּחוֹתְמָיו על ידי שיעידו עדים המכירים את חתימת ידי העדים שבגט.

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, שהתבאר במשנה לעיל שהצריכוהו חכמים לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, ובגמרא יבואר מדוע אינו יכול לומר כן, אִם יֵשׁ עָלָיו [-על הגט] חתימות עֵדִים, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו – יתקיימו חתימות העדים שעל הגט על ידי עדים המכירים אותם, והגט כשר [נקטה המשנה לשון 'אם יש עליו עדים', כיון שמצד הדין די בכך שיימסר הגט לאשה בפני שני עדים, ואין צורך שיהיו עדים חתומים בגט עצמו (תוספות יום טוב)].

אֶחָד [-בין] גִּיטֵּי נָשִׁים, וְאֶחָד [-ובין] שטרות שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שָׁוִין לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא – דינם שוה לענין זה של הבאתם מחוץ לארץ, ששליח המביא גט אשה או גט שחרור של עבד מחוץ לארץ לארץ ישראל, צריך לומר 'בפני נכתב  ובפני נחתם', וְזוֹ אַחַת מִן הַדְּרָכִים שֶׁשָּׁווּ גִּיטֵּי נָשִׁים לְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים.

להבנת הדין הבא של משנתנו יש להקדים ולבאר מי הם ה'כותים'. בזמן שכבש סנחריב את ארץ ישראל מיד עשרת השבטים, הגלה אותם, והושיב במקומם גויים מ'כותא' ומארצות נוספות, והם מכונים גם 'שומרונים', כיון שישבו בשומרון וערי ישראל באותו זמן. בתחילה היו אותם גויים עובדי עבודה זרה, אך לאחר ששלח בהם ה' אריות שהיו הורגים אותם, התגיירו הכותים וקיבלו עליהם את מצוות התורה. אמנם חכמים נחלקו בטיבה של גירות זו, יש אומרים שהם 'גרי אמת', ויש אומרים שהם 'גרי אריות', כלומר, שהתגיירו רק מפחד האריות, מהשפה ולחוץ. למעשה, היו אותם כותים נוהגים כיהודים בחלק מהדברים, אך היו חשודים לעבור על חלק מהמצוות, ולכן לא סמכו עליהם ולא האמינו להם כיהודים גמורים.

מביאה המשנה דין נוסף שבו שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: כָּל גֵּט – שטר, שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חתימה של עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, והגם שסובר תנא זה שהכותים 'גרי אמת' הם, מכל מקום חשודים הם לשקר ואין סומכים על עדותם, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שבשטרות אלו אם יד חתימת יד יהודי כשר, וחתימת יד כותי, הגט כשר, והיינו כיון שעדי הגט אינם חותמים אלא זה בפני זה, ואם היה הכותי חשוד לשקר בעדותו, לא היה היהודי חותם יחד איתו, ומכך שחתם איתו מוכח שהוא מכיר אותו ויודע שהוא מקפיד על קיום המצוות, וכשר הוא לעדות.

אמנם רבן גמליאל סובר שאפילו אם יש שני עדים כותיים החתומים על הגט, אינו נפסל בכך, כיון שבכל גט צריך שיהיו עדי מסירה כשרים הרואים את מסירת הגט ליד האשה, ובאופן שיש עדי מסירה כשרים, אין צורך לסמוך על העדים החתומים שבשטר. וּמַעֲשֶׂה היה שֶׁהֵבִיאוּ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּכְפָר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה, וְהָיוּ שני עֵדָיו עֵדֵי כּוּתִיִּים, וְהִכְשִׁיר.

גמרא

שנינו במשנה, 'המביא גט בארץ ישראל, אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם יש עליו עוררים, יתקיים בחותמיו'. מבררת הגמרא, עַרְעָר בְּכַמָּה – כמה עדים מערערים על אמיתותו של הגט, וטוענים שהוא מזויף, אִילֵימָא עַרְעָר בְּחַד – אם תאמר שמדובר כאן בערעורו של עד אחד, וְהָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, ואין עד אחד נאמן לערער על כשרותו של גט שחתומים בו שני עדים. וְאֶלָּא עַרְעָר תְּרֵי – ואם תרצה לומר שמדובר בערעור של שני עדים, אם כן קשה כיצד אמרה המשנה לגבי אופן כזה ש'יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו', תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ – והרי יש כאן שתי עדויות סותרות, השנים המערערים טוענים שחתימות העדים שבגט מזויפות, והשנים האחרונים טוענים שחתימות העדים אמיתיות, מַאי חָזִית דְּסָמְכַת אַהֲנֵי – ומה ראית לסמוך על עדותם של האחרונים, ולהכשיר את הגט, סְמוֹךְ אַהֲנֵי – שמא תסמוך על עדותם של הראשונים, ותפסול את הגט. מסיקה הגמרא, אֶלָּא, כוונת משנתנו באומרה 'אם יש עליו עוררים' היא לעַרְעָר דְּבַעַל – שהבעל עצמו בא ממדינת הים ומערער על כשרותו של הגט, וטוען שמעולם לא כתב ושלח גט זה, ולגבי אופן כזה אמרה המשנה שיש להביא עדים על אמיתות חתימותיהם של העדים שבגט, והם נאמנים להכשיר את הגט נגד ערעורו של הבעל.